קרבן נתנאל על יבמות עח

וכן שלא כדרכה בחייבי לאוין נפקא לן מהכא. והקשה מהרש"ל סי' ט' חדא דמנלן למידק לחייב שלא כדרכה מאחר דאתא קרא דש"ז לגופא דבעינן גמר ביאה משא"כ בשאר חייבי לאוין דסגי בהעראה. ואני אומר שקושיא זו קשה בלא"ה היכי קאמר בגמרא לשתוק קרא משכבת זרע דשפחה חרופה הא צריך הוא לכתוב לפטור שלא כדרכה כדאמרי' בתמורה דף י"א. שלא כדרכה אינו מחייב בשפחה חרופה מ"ט דש"ז כתיב וקושיא זו מצאתי בחידושי רמב"ן ותי' דאיכא למימר כיון דש"ז משמע לפטור העראה לשתוק רחמנא מיניה ולכתוב מעוטא אחרינא לשלא כדרכה ע"כ. וע"פ דרך זה יש לתרץ קושית מהרש"ל בהיפך. ואף שתירוץ זה דוחק אבל ק' היאך ממעט בכריתות מש"ז העראה ושלא כדרכה. הלא לעיל דל"ד פליגי ר"י ורבנן דמש"ז דכתיב גבי טומאת ש"ז סברי רבנן ש"ז פרט להעראה ואותה פרט לשלא כדרכה ולא ממעטינן מש"ז תרוייהו ורמב"ן תי' דסוגיא דכריתות אתיא כר' יהודה וסוגיא דידן אתיא כרבנן דלא ממעטינן מש"ז כ"א העראה לחוד ולהכי שפיר קאמר מדאיצטריך למעט ש"ז גבי שפחה חרופה להעראה ש"מ ששאר חייבי לאוין אפילו העראה אסור. נמצא לדבריו גבי שפחה חרופה לרבנן חייב אפילו שלא כדרכה. אמנם הרמב"ם בפ"ט מהל' שגגות כתב אינו חייב בשפחה חרופה עד שיבעול כדרכה וכו' וכ"כ הסמ"ג מל"ת סי' קכ"ה ובהל' שאר אבות הטומאה פ"ה פסק כרבנן דר"י דאפילו כלה טמאה והמשמש בשלא כדרכה והעראה אינו טמאה אחד ממעט מאותה וא' ממעט מש"ז ובשפחה חרופה ממעט תרווייהו מש"ז ונראה ליישב ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"ה הנזכר דין יו"ד הבועל את האשה ולא הוציא שכבת זרע טהור אע"פ שהערה וכן האשה טהורה עד שיוציא האיש. מלשון זה משמע אם הערה בה והוציא זרע היא טמאה משא"כ בשפחה חרופה מקרי העראה אף בהוצאת זרע והיינו סעמא דאין ראויה להתעבר בהעראה כמ"ש לעיל סי' ב' משא"כ בטומאת ש"ז סברי רבנן דאפילו כלה טמאה אע"פ שאין אשה מתעברת בביאה ראשונה מ"מ טמאה. א"כ אפילו העראה בהוצאת זרע אף שאינה יכולה להתעבר ע"י ביאה זו מ"מ טמאה היא וא"כ ודאי צריכין שני מעוטים דאי לא כתיב אלא חד מיעוט גבי טומאת ש"ז הוי מוקמינן במסתבר בהערה בה בלא הוצאת זרע אבל שלא כדרכה בהוצאת זרע לא משא"כ בשפחה חרופה ממעטינן העראה אפילו בהוצאת זרע מטעם דאינה ראויה להתעבר. א"כ שלא כדרכה והעראה תרוייהו ממעט מדכתיב שכבת זרע שתהיה דוקא ביאה שראוי להתעבר בה. ועיין מהרש"א דף נ"ו ד"ה אשלא כדרכה:

בביאה שאחר קידושין קודם שנכנסה לחופה וקני ליה בהעראה ליורשה ולטמא לה ולכל מילי דאישות. ואיכא למידק כיון דליכא חופה ביאת איסור היא דהא קי"ל דהבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה (היינו מכות מרדות) אינו בדין שיקנה דהא בפרק ד' אחין אמרינן אפי' למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני מאמר דאיסורא לא קני. י"ל דאה"נ דאם בא עליה שלא לשם נשואין אלא דרך זנות דאינו קונה ולוקה. אבל אם בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה. דאע"ג דלא אשכחן בהדיא דקונה אלא חופה. סברא הוא דכיון דחופה קונה משום חיבת ביאה כ"ש ביאה עצמה שקונה עיין בהר"ן באריכות בפ"ק דקידושין. ומ"מ קשה אע"ג דבא עליה לשם נישואין מ"מ בלא ברכה בא עיליה ועדיין ביאת איסור היא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. וצ"ל כמו כן דהתם איירי שבא עליה דרך זנות. אבל אם בא עליה לשם נישואין קונה ואינה אסורה עליו כנדה. וזה שלא כשו"ת שב יעקב חלק אבן העזר סי' כ"ד ע"ש באריכות:

אבל ביאת קדושין דלית ליה בגווה קנין מעיקרא כו' לא קנה אלא בגמר ביאה. וקשה הא אית לן למילף בק"ו מה כסף שאינו גומר קונה. העראה שגומרת אינו דין שקונה כמו דיליף רב הוגא ריש קידושין דף ה' דחופה קונה מהך ק"ו. ועוד הקשה בס' עצמות יוסף לתי' רב אלפס נימא לרב הונא העראה תוכיח שגומרת ואינו קונה. וצ"ל דרבא התם דאמר אין דעתו אלא בגמר ביאה. הוא לא ס"ל כרב הונא דהא קאמר התם בקידושין שתי תשובות בדבר. אבל קשה לפי מה שהגהתי דברי רבינו ריש קידושין ס"ס א' שרב אלפס מספקא ליה אי קי"ל כרב הונא אי לא כדעת ר"ת ודאי הקושיא עומדת. וצ"ל כמו דאיתא בב"י לזה הסכימו כל הפוסקים (ר"ל דלא כרב הונא) ודלא כר"ת שכתב והא דרב הונא ספק היא דהא פריק כל מה שהקשו עליה:

דלא נכתב קיחה אלא בביאה דקידושין. אע"ג דפשיטא במקדש והדר בעל כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה. והאי קיחה בקידושי כסף איירי ועי' בחידושי רשב"א בקידושין. ונראה דפשיטא קשה לתי' הרי"ף מאי פריך התם בקידושין דף ט' ור"י האי ובעלה מאי עביד ליה הוה ליה לשנויי דאתיא לאורויי דהעראה גומרת אחר קידושי כסף: ה"ג