קרבן נתנאל על יבמות קס

או דלמא טעמיה דעד א' משום דאיהי גופה. עיין נ"י דהרי"ף מפרש לאבעיא היינו באומר העד מת וקברתיו ע"ש. אבל התוס' מפרשי האיבעיא בלא אמר מת וקברתיו. אבל במת וקברתיו לא מיבעיא ליה דכיון דהיא גופה נאמנת בכה"ג וכיון דאיהי נאמנת כ"ש עד א' כמ"ש תוס' לעיל (יבמות דף צ"ד) ד"ה כי תבעי לך. ולא קא מיבעי ליה אלא היכא דהיא אינה מהימנא כגון במת סתמא ועד מהימן ע"ז קא מיבעי ליה מ"ט מהימן. ובזה מתורץ קושיות ב"ש סי' י"ז בס"ק קמ"ג שהניח בצ"ע:

דעד א' במים שאין להם סוף נאמן. וליכא למידתי דהתם נמי איירי בסימנים. תי' בב"ש שם דרי"ף סובר דוקא סימנים מובהקים מהני. א"כ איך קאמר והני מילי דתזיא לאלתר ואם אמר ס"מ למה לי דחזיא לאלתר ובשמעתין דקאמר וחזינהו לאלתר איכא למימר לרבותא נקט אע"ג דחזינהו לאלתר מ"מ בעינן סימנים מובהקים. ולי נראה יותר דאפי' בסימנים שאינם מובהקים ע"י צירוף ט"ע מהני לרי"ף כמ"ש תוס'. ומ"מ איפשטא האיבעיא מהאי דדגלת. דאי איירי התם בסימנים. ה"ל להזכיר נמי וה"מ דאמרי סימנים כמו דאמר וה"מ דחזו בשעתיה: ה"ג

משמע אי הוי כשני עדים לא אמרו בדדמי. דהוי מצי לדחות ע"כ דלא אמרי בדדמי אלא בשני עדים. אבל בעד א' אומר בדדמי א"כ כיון דע"כ אית סברא לחלק ביניהם א"כ מנ"ל להרי"ף להמציא מדעתו דבשני עדים נמי אומרים בדדמי. ובשו"ת מאירת עינים סי' נ' נתקשה בזה והניח בצ"ע ע"ש ולא דק:

ויראה הא דבעי ואסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר. בשו"ת פנים מאירות סי' נ' דייק מזה מדכתב רבינו אלשון הרי"ף ש"מ דס"ל כוותיה ע"ש. ולא דק דרבינו כתב ויראה על פירוקא דש"ס דקאמר ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר. ועל הא דקאמר הש"ס לקמן (יבמות דף קכ"א) וה"מ דכי אסקיה חזיא בשעתיה. שוב חולק שם על פרישה ואומר אי כדבריו דלא איפשטא האיבעיא למה כתב רבינו על דברי רי"ף בתרי סהדי דלא משמע כן מגמ'. משמע דבעד א' הסכים עם הרי"ף דאל"כ היה לו לכתוב דאפי' בעד א' לא נראה דבריו לסמוך עליו במים ובמלחמה ועוד ראיה מדדחי רבינו ראיית הראב"ד. ש"מ היכא שאינו אומר בדדמי מודה הרא"ש להרי"ף דנאמן משום דהוי איבעיא דאיפשטא ומכח ראיות הללו הלך דרך עקום ורחוק ע"ש באריכות ולא דק דלפי שיטת הרי"ף קאי האיבעיא במת וקברתיו ופשטה מהא עובדא דדגלת דעד א' נאמן. אבל בלא וקברתיו פשיטא ליה לתלמודא שעד אחד אינו נאמן דאמר בדדמי. ולפי שיטת רבינו במת וקברתיו פשיטא ליה לתלמודא דעד אחד נאמן כיון דהיא גופה נאמנת כ"ש עד אחד. ולא קמבעיא לש"ס אלא במת סתמא. ולא איפשטא. וא"כ לדינא ליכא נפקותא בע"א דאי במת סתמא לרי"ף נמי אינו נאמן. ואי במת וקברתיו לרבי' עד אחד נמי נאמן וכן איתא בהמאור כדברי להדיא ע"ש. והמחבר הנזכר לא שת עיניו בספר המאור וא"כ אין חולק רבינו על הרי"ף אלא במת סתמא וחזינהו לאלתר דאינו אומר בדדמי והוי כמו קברתיו הא לא חזינהו לאלתר להרי"ף אינו נאמן דאמרי בדדמי אפי' אותן שלא ראו הטביעה. ושיטת ר"י ורבינו אם לא ראו הטביעה ואמרו שמכירים בט"ע לחודיה נאמן ואין מדקדקין אחריו שאין אומרין בכה"ג בדדמי. והא דקאמר הש"ס דף קכ"א וה"מ דכי אסקיה חזיא בשעתיה צ"ל דס"ל לרבינו דהך עובדא דדגלת איירי כשראו הטביעה אבל קשה מה דמסיים רבינו וכן כתב הר"ז הלוי. ולמי שמעיין במאור מוקי להאי עובדא דדגלת בשלא ראו הטביעה. ומ"מ סיים שם בגמ' וה"מ דכי אסקיה חזיא בשעתיה ש"מ דס"ל אפי' אותן שלא ראו הטביעה מ"מ בעינן לאלתר מאחר שהפנים משתנה כששהה לאחר עלות מהמים א"כ שמא יחטא בדמיונו ויסבור שהוא ואינו כן. ע"כ נראה להגיה בדברי רבי' וכצ"ל ויראה הא דבעינן ואסקנוהו לאלתר וסימנים היינו כו' אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת (ר"ל לאלתר לאחר שהעלה מן המים) ואמר שמכירו בטביעת עין לחודיה נאמן (ר"ל בלא סימנים) וכן משמע לכאורה בקיצור פסקי הרא"ש. ולפ"ז דברי רבי' ור"י ור"ז הלוי הכל מתנבאין בסגנון א' שמחלקין בין ראה הטביעה או לא ראה לענין סימנין. אבל בין כך ובין כך בעינן דחזינן לאלתר. אבל הטור כתב בשלא ראה הטביעה אין מדקדקין אחריו אפי' לא חזו לאלתר ובלא סימנים ודאי קשה טובא. וצ"ל דס"ל דהא דכתב רבי' וכן כתב הר"ז הלוי קאי אדברי ר"י שמחלק לענין סימנים אבל רבי' ס"ל דאפי' לאלתר לא חזו ואין אומרים סימנים מהני כשלא ראו הטביעה אף שר"י ור"ז הלוי לא ס"ל כוותיה בהך דינא לא מייתי סייעתא מדבריהם אלא אעיקר דמלתא שהמה כמי מחלקין בין ראה הטביעה ללא ראה הטביעה. וראיתי בב"ש ס"ק צ' שבתשובת בן לב והרד"ך מחולקין בפירוש הרא"ש ואין בידי כעת שו"ת הללו לעיין בהם והנלע"ד כתבתי:

היינו לאותן שראו הטביעה. אבל אם ידעו מהטביעה משמע דלא הוה כראה כ"כ צ"צ סי' מ"ה: