קרבן נתנאל על יבמות טז

ועוד כתב בה"ג. דאין מוציאין מבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת. והא דאמר בשמעתין וב"ד בעדים הוא דמפקי מבעל ראשון היינו שהעידו שראו כמכחול בשפופרת:

דהא קי"ל דאין אוסרין על היחוד. כמה שכתב רבינו בפרק עשרה יוחסין סי' כ"ב ועיין שם מה שכתבתי:

וסתירה נמי לא אשכחן. פירוש סתירה אדעתא דניאוף:

משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כו' מש"ה איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא. וא"ת הא מתני' נמי איירי באומרת טמאה אני לך ומ"מ שרי בלא הני טעמי. וי"ל דמתני' לא הוי רגלים לדבר משא"כ בהני עובדא הוי רגלים לדבר מש"ה איצטריך להני טעמא:

ורוב האומרות כן משקרות. וכיון דמשקרות לא שייך למימר שוויתה נפשה חתיכא דאיסורא דהיא מעולם לא נתכוונה לאוסרה על בעלה כי אם שרוצה להפקיע מבעלה וכ"כ רבינו בפירושיו שלהי נדרים ע"ש:

וכה"ג אמרי' התם בשלהי נדרים כו'. ואין להקשות מה מייתי ראיה מהא דרב ששת הא מתני' ע"כ איירי בדליכא רגלים לדבר כדפרשתי. וא"כ הה מייתי ראיה אימא התם כיון דליכא רגלים לדבר אמרי' שמשקרות אבל היכא דאיכא רגלים לדבר ואומרת טמאה אני לך מנ"ל שמשקרת וי"ל דכמו כן בהנך עובדי דיש הני טעמים למשרי הוי כמו אין רגלים לדבר דמתני' ואומרת טמאה אני לך. ודלא כשו"ת פני יהושע חלק א"ה סי' א' שרוצה לברר דעת רבינו דאפילו היכא דאיכא רגלים לדבר מהני אמתלא דהא מתני' נמי איירי כשרגלים לדבר דאל"כ מאי מייתי ראיה מרב ששת דהא אמתני' קאי ועכ"ז מוקי רבינו מתני' בשנתנה אמתלא לדבריה ע"כ ע"ש. ולפי מה שכתבתי ובררתי ע"כ סבר רבינו דמתני' איירי בדליכא רגלים לדבר ודוק:

ומיהו אפשר לומר דהתם. אמתני' קאי ולא אהני עובדי דאל"כ הל"ל ועיי"ל. וכן מצאתי ראיתי בספר פני יהושע הנזכר. וא"ת כל זה קשה מאי טעמא לא מוקי רבינו הכי כל הני עובדי שנותנת אמתלא לדבריה דהא קאי אמתני' כמו שצריכין לומר למאי דמוקי רבינו הנך עובדי באומרת טמאה אני. וליכא למימר דסובר רבינו דאמתלא במקום שיש רגלים לדבר לא מהני דהא כבר כתבתי דהני עובדי לא הוי רגלים לדבר כיון דאיכא הני טעמי למשרי. וי"ל דבשלמא באומרת טמאה דתני בהדיא במתני' שפיר איכא למימר דכל הני עובדי עלה קאי אבל בנותנת אמתלא אי איירי הני עובדי הכי ה"ל לש"ס לפרש כיון דלא תני במתני' בהדיא ועיין מהרש"א בפ' אע"פ דף ס"ג בתוס' ד"ה אבל שהניח בצ"ע ולא ראה מה שתי' רבינו בסוגיא זו:

ובשאלתות דרב אחאי בפ' פנחס אי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק. וכן מוכח מהא דהקשה רבינו בסמוך על פי' מהר"ם ואפשר דמהר"ם היה גרסתו כמו שלפנינו ואז נסתלקו קושיות רבינו מעליו. ור"ת חזר לפרש כפי' השאלתות. כן הוא גיר' הטור ומרדכי. ור"ל שר"ת חזר מסברתו שסבר מתחלה שאין מוציאין אשה מבעלה אלא בעדי טומאה כמ"ש רבינו ותוס' בשם ר"ת. ועכשיו חזר ומסכים עם השאלתות דבעדי כיעור לחוד מוציאין אשה מבעלה. אבל הרשב"א בתשובה הביא בשם ר"ת ור"ח ורי"ף שאין מוציאין אשה מבעלה אלא בעדי טומאה. ונראה שהיה גרסתו כמו שלפנינו ור"ת חזר לפ' כפי' השאלתות. ולא אתא אלא לפרש דברי השאלתות. אבל דעתו אינו כן:

ומיהו בבעל שראה דבר מכוער כו'. דייק כן מדאמר רב דוקא בעדים:

וקשה לפירושו כל מה שהקשינו. וגי' זו כמו שסבר הרשב"א. דר"ת פי' דברי השאלתות והוא לא ס"ל כוותיה שר"ת עצמו הקשה עליו כל הנך קושיות וזהו שקאמר כל מה שהקשינו תחלה שדברי ר"ת עצמו הן. אבל לדעת הטור ומרדכי דס"ל דרבינו תם חזר מדבריו הראשונים והסכים עם השאלתות. וקשה לפירושו המה דברי רבינו צ"ל כל מה שהקשה תחלה:

לפי' השאלתות ולפי' ר"ת. לפי דעת הרשב"א ה"פ ולפי' ר"ת שפי' בשאלתות:

וכל הני דלקמן. כגון מנעלים הפוכים או רוק בכילה: ה"ג

הא דקאמר רב ובעדים שראו דבר מכוער דוקא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר זה נא מפקינן היינו בקלא דפסיק. ופי' הטור היינו שעל ידי עדים יצא הקול אך שהוא קלא דפסיק. ועל ידי ראיית הבעל יצא קול דלא עסיק. ומהרש"ל ביש"ש סי' ט"ז חלק עליו ואמר דבעדים סגי אף בלא קלא. ע"ש באריכות ואני אומר שהדין עם הטור ושפתים יושק. דהא כל כחו של ר"ת שחזר לפרש כפי' השאלתות משום דקשיא ליה הא דקאמר כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי ואי בדאיכא עדי טומאה לא הוה קרי ליה קלא. ואי כדברי מהרש"ל עדיין נפי פירושו של מהר"ם תקשי ליה עם היות שרב איירי בעדי כיעור מ"מ אסורה לבעלה בני קול א"כ אכתי קשה אמאי קרי ליה קלא:

אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד. ולפ"ז צ"ל מ"ש ר"ת בפי' השאלתות ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוי ליה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים כו'. היינו בקלא דפסיק דברה"ג לא מהני ראיית הבעל. אך קשה בקלא דלא פסיק אפילו בלא ראיית הבעל נמי מוציאין מבעל כדאיתא בשאלתות אי איכא דבר מכוער בעדים או קלא דלא פסיק. ואי תאמר ע"י ראיית הבעל עיקר חסר מן הספר אבל לשיטת הרשב"א ניחא דאיכא למימר דרבינו מאיר מרוטנבורק מחולק עם ר"ת בהך דינא דר"ת סבר אליבא דשאלתות דאין מוציאין מבעל בראיית הבעל וקלא דלא פסיק ור"מ ס"ל דהוי כעדי כיעור. וז"ש רבינו כך השיב ר"מ פי' השאלתות ופי' ר"ת. היינו במה שפי' ר"ת דרב דקאמר בעדים היינו עדי כיעור וצ"ל בשיטת הטור דהשאלתות מפרש כפרש"י כשמצא הבעל כשחוגרת אשתו בסינר או הבעל מצא רוק בכילה ומשום כך הביא הברייתא דתניא רוכל יוצא כו' ושם איירי בראיית הבעל:

ועוד דאלישנא דמתני' קאי דקרי ליה נטען דמשמע טעינת דברים בעלמא. וא"ת הכל קשה אמתני' אמאי קרי ליה נטען דהא מתני' איירי שבאו עדי סומאה וצ"ל דעדי טומאה מעידין שנטמאה ולא אמרו בפי' שנטמאת מזה הנטען. אך שע"י אותן עדי טומאה מחזיקין לקול הראשון על זה הנטען לומר שאף זו אמת. ואח"כ מצאתי כדכרי כמהרש"ל:

וכך הוא שיטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל. הרי"ף והרמב"ם פוסקים בפי' דאין מוציאין מבעל כ"א בעדי טומאה דלא כשאלתות. אלא ר"ל שהרי"ף ורמב"ם מפרשי' הברייתא בעדי כיעור ורב בעדי טומאה אלא דלדידהו הברייתא דקתני מוציאין היינו מבועל ולהשאלתות אף מבעל תצא. וזהו שדייק רבינו וכך היא שיטת רי"ף ורמב"ם. ולא כתב וכן פסק הרי"ף ורמב"ם. ב"י ומהרש"ל ולא כמו שדחק הד"מ סי' י"א בא"ה לפרש דברי הרי"ף כשאלתות לדעת הטור ע"ש וגם הב"ש הרבה להשיב עליו וכן בשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סי' ט"ז פסק כרי"ף ורמב"ם דלא כשאלתות:

אבל אי איכא אויבים מעיקרא לאו קלא הוא. וה"ה אם מחמת אויבים לא היה יכול לפסוק אע"פ שמתחלה לא יצא מתוך אויבים לית ביה מיחוש כי האויבים מחזיקים דלא פסיק קלא. ראבי"ה. וכתב מהרש"ל לאו דוקא בוודאי שנעשה הקול ע"י אויבים. אלא שדי לנו בזה אם נמצאים אויבים בעיר ויש קצת רגלים לדבר שהם הוציאו את הקול: