קרבן נתנאל על יבמות קלא

ור"ח פירש בשם גאון. ובתוס' הביא בשם ר"ח טעמא דלא חליץ מאן דמסגי על לוחתא דכרעא דלא מצי שפיר למדחסי' לכוליה כרעיה אארעא לפי זה נמי אתא שפיר הא דגריע מקיטע דקיטע דחיס שפיר כוליה שוקיה אארעא ע"כ:

אבל היכא דהוי תריץ כרעיה מעיקרא ואי לא פסיקא כו' דהוי ראוי לבילה שאין בילה מעכבת בו. ויש תימה א"כ בר איבו או בר קיפוף דלא איתהפכו כרעייהו מבטן אמם כ"א ע"י קללת רב אשי. א"כ למה קאמר רב אשי לאו בר קיפוף חליץ דהא קודם שנתהפכו רגלם שפיר מצי ליתרוצי. וע"ק מאי האי דחשיב ראוי לבילה כיון דעכ"פ עכשיו נקטעו רגליו ואינו ראוי. בשלמא למאן דאית ליה כרעא ולא תריץ ביה איכא למימר שפיר כיון דראוי לבילה כו' אבל מי שאין לו אין שייך למימר כל הראוי. ואח"כ מצאתי קושיות אלו ביש"ש סי' י"ד ונאיד מפי' ר"ח. אמנם חל עלינו חובת ביאור לקיים דברי חכם גדול שכל דבריו דברי קבלה. ונראה שמוקי מתניתין מן הארכובה ולמטה איירי כגון שבשעת נעילת היבמה לפני יבם עדיין לא נחתך רגלו וכה"ג שפיר מצינו דהוי כל הראוי לבילה כיון דבשעת נפילה היה ראוי לחליצה כמ"ש בפרק כיסוי הדם דף פ"ג שחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות כדר"ז כל הראוי לבילה אע"ג דהשתא אין עפר מלמטה ואין ראוי לבילה. אלא ע"כ צ"ל כיון דבשעת שחיטה היה ראוי ליתן עפר למטה ראוי לבילה מקרי. ה"ה הכא אע"ג דהשתא נחתך רגלו מ"מ ראוי לבילה הוי כיון דבשעת נפילה היה ראוי לחלוץ. והא דקאמר רב אשי לאו בר איבי ובר קיפוף חליץ. היינו אם נפלה לפניהם מאז והלאה יבמה לחלוץ כיון דאיתהפכו כרעייהו לא מצי ליתרוצי כרעייהו:

והא דקאמר בירושלמי דעיקר חליצה התרת הרצועות נראה שהסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה: ומהרש"ל חולק על סברא זו וכתב בסימן ז' בפרק זה בירר באריכות כשהמנעל גדול שאינו יכול להלוך בו בלא קשירה אז חליצה פסולה אף בקשירה. ולא נהירא כי אף לפי דבריו אין אלו שני דינים שקולים. דהתם המנעל גדול ולא מקרי נעל אצל זה החולץ כי נעל זה ראוי לגדול ממנו ולאותו ראוי לבעול בלא קשירה. מה שאין כן בסנדל שלהם אין אדם לאותו זמן שיכול לעמוד ברגל בלא קשירה. נמצא תחילת עשייתך כך להיות מנעל ברגל על ידי קשירה:

כדפרישית לעיל. ריש סימן זה דלפעמים מנעל של ב"ד גדול כו':