קרבן נתנאל על יבמות קכא

מאמר תחילה פסיל ולבסוף לא פסיל. כתב בס' בית שמואל סימן ק"ע ס"ק י"ב לא מצינו טעם למה מאמר של קטן מהני. לפי מה דאמר בריש פרק ר"ג (יבמות דף נ') מ"ט אמרו רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר ביאה בשלמא לפירוש רש"י בקידושין דף י"ט דביאת קטן ביבמה נמי מדאורייתא ניחא. אבל לפי' תוספת דביאה ביבמה מדרבנן א"כ לא שייך גזרה בו ואני אומר אף לפירוש רש"י עדיין קשה מגט דיש לו לר"מ והא חליצה בן ט' לכ"ע מדרבנן. ולפי מה דאמרינן התם מאי טעמא אמרו רבנן גט ביבמה מהני כו' ואתי למיבעל אחר חליצה. וא"כ בקטן לא שייך גזרה זו. וע"כ צ"ל דחכמים גזרו משום לא פלוג בקטן כמו בגדול. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. א"כ ה"ה נימא לענין מאמר לפי' תוס': ה"ג

דאית ליה מאמר וזוטר כדשני בגט לר"מ. ולא ניחא להאי לומר דמהאי טעמא לא אמרו חכמים ביאתו כמאמרו דביאה פוסלת תחלה וסוף ומאמרו תחילה דווקא כמו שתירץ רבינו דהך פירושא ס"ל דהך לאו שינויא היא דא"כ מאי פריך לר"מ הל"ל חליצה כגיטו א"ו דס"ל לתלמודא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן ויש לו גט אחר גט וזוטר. ה"נ צ"ל במאמר דיש לו מאמר אתר מאמר וזוטר. דהך פירושא ס"ל דביאת קטן ביבמה מדרבנן הוא וא"כ מה שנא מאמר קטן לת"ק או גט קטן לר"מ:

ונראה דהלכה כרבנן כו' ומה"ט לא אמרו חכמים ביאתו במאמרו. דרבינו סבירא ליה כפרש"י דביאת קטן נמי מדאורייתא. אך כמאמר שוויה רבנן כמו שאפרש. מש"ה ס"ל דדי בזה לומר דמאמר בתחלה פוסל ולא בסוף. כדי שנדע דביאתו לא הוי כביאת גדול רק כמאמר משא"כ לר"מ פריך שפיר ליתני חליצתו כגיטו. דהא תליצה לכ"ע מדרבנן. ול"ל כעין דאורייתא תיקן א"כ לפסול מאמר אפילו לבסוף. ומשני דבאמת יש גט אחר גט וזוטר אבל לגבי מאמר לא אמרינן הך סברא. ובזה צדקו דברי הטור סי' ק"ע וז"ל אבל מאמרו של בן תשעה אחר מאמר בן ט' איכא למימר שמועיל וכו'. דעושה עצמו כמסתפק בדבר דלפירוש ראשון שפירש רבינו מועיל. ולפירוש שני אינו מועיל:

שבא על יבמתו קנאה. פרש"י בקידושין דף י"ט דמדאורייתא קנאה ליורשה ולטמא לה ותוס' הקשו דזה אינו אלא מדרבנן ולמפסלה על האתין כדתנן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. אבל ליורשה ולשאר דברים לא הוי כאשתו. וקשה דהא מוכח שם בסוגיא כפרש"י מדכתיב אשת איש פרט לאשת קטן משמע דיש אישות לקטן ולא מצינו אישות לקטן כ"א ביבם בן ט' שבא על יבמתו. ומה שהקשה תוס' לק"מ דה"פ עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. ר"ל דממעט קרא דאין חייב משום א"א באשת קטן. ויבמתו קנאה ע"י ביאתו לא מצאו חכמים טעם לדבר. אם ביאתו ביאה לחייב עליה משום אשת איש ואי אין ביאתו ביאה לא ליקני יבמתו. ע"ז [תירצו] עשו ביאת בן ט' כמאמר. ר"ל שנתנו טעם לדבר כמו מאמר דהוי קידושין לענין יבום. ולא מחייבו עליה כמו נערה מאורסה כ"א בלאו לא תהיה אשת המת החוצה. ומש"ה ביאתו כמו כן מדאורייתא קנה לענין יבום ולא לחייביה עליה משום א"א:

לא תימא היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה. וזהו כמתני' דד' אחין. אבל במתני' דהכא לא גזרינן משום צרה אלא אטו אשת שני מתים דהוי בעלמא מדאורייתא ודוקא בדידה גזרו אבל לא בצרתה דלא רצו להחמיר גם בצרתה אטו אשת שני מתים כ"כ תוס' לעיל (יבמות דף ל"ב) ד"ה מדרבנן. ומהרש"ל פירש בענין אחר ואין מן הצורך ע"ש: