קרבן נתנאל על יבמות קיז

וא"ת והא מוכח בגיטין דאפי' לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק. עיקר קושיתו על הא דאמר זו דברי ר"ע. הלא לרבנן נמי הוי ממזר. אבל על הא דאמר אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה לק"מ. דהא אמר להדיא מאן חכמים הך תנא דר"ע הוא כו' וא"כ איכא למימר הך רבנן דפרק הזורק רבנן אחריני נינהו דפליגי אכל מילי דר"ע ודרשי לא תהיה הויה לזר. ע"כ ביבמה ס"ל לרבנן דהוי ממזר כמו שס"ל לר"ע בכל חייבי לאוין:

וי"ל דלרבנן נא הוי ממזר אלא מדרבנן. אף להאי לישנא דנישאו וה"ה זינו. דבזינו נמי שייך מיחלפא להך לישנא ומש"ה לא תקשי לרב המנונא הך ברייתא דהכא דקתני זו דר"ע משמע דלרבנן לא הוי ממזר דרב המנונא ס"ל אם שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה מדאורייתא מ"מ לא הוי ממזר מדאורייתא:

וממזר דמתניתין משמע ליה מדאורייתא מדקתני סיפא. דאי מדרבנן קתני ברישא דהוי ממזר א"כ לא ה"ל למיתני בסיפא בהאחרון אינו ממזר דהא ממזר מדרבנן הוי. וכמ"ש רבינו בסמוך להדיא דליכא למימר מכח דומיא פריך דא"כ עדיפא מיניה ה"ל לאתויי ממציעתא דהוי ממזר מדאורייתא מאשת אח שלא במקום מצוה ויש מי ששיבש בזה:

כי היכי דקנסינן לה לגבי בעל. היינו יבם דלגבי בעל ממש מדאורייתא הוא אע"ג דא"א לא מיתסרא מדאורייתא על ידי טעות על בעלה כמ"ש תוס' ד"ה ואמרו מ"מ ממזר מא"א הוא כמו שאפרש בסמוך:

ואם תעמיד סיפא בנישאת בעדים. ואם תאמר היאך תעמיד הסיפא בנישאת בעדים. א"כ אמאי הוי מראשון ממזר מדאורייתא הא כתבו תוס' ד"ה ואמרו דא"א לא מיתסרא אבעלה מדאורייתא ע"י טעות. י"ל אע"ג דלא מיתסרא מ"מ הוולד ממזר מא"א הוא. כמו א"א שנאנסה דלא אסורה על בעלה והוולד מ"מ ממזר הוא:

אלא בהוראת ב"ד. ואין עומדת לצאת כלל דלא שייך טעמא דמיחלפא באשה אלא בנשאת בטעות שעומדת לצאת. תוספת:

משמע דלרבנן לא הוי ממזר מיבמה לשוק. אפי' מדרבנן דאלת"ה ה"ל לאוקמי מתני' כרבנן וממזר מדרבנן הוא. וז"ל תפארת שמואל [שעל הגמרא] צ"ע היאך מיושב לפי' הירושלמי קושית תוספת שהקשו דלר"ע אפי' לית ליה לרב המנונא הוא אסור ליבם כדאיתא בסוטה וצ"ע. ע"כ. ואיזה תלמיד טועם שנתקשה בזה דהא הירושלמי לא ס"ל כדרב המנונא וכסוגיא דתלמודא דידן בהזורק. אלא כלישנא קמא דרב גידל ובמ"ש תוס' להדיא:

אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה. לאו דוקא שאפי' זינתה אינה אסורה ליבמה כ"מ בירושלמי בפרק שני דסוטה הלכה ח' ע"ש:

וכ"ש ביבמה דבמזיד לא מיתסרא. דלא קי"ל כרב המנונא כמו שביאר רבינו בסמוך וכיון דאם זינתה מותרת ליבם. וה"ה אם נשאת במזיד נמי מותרת ליבם. דדוקא בנישאת בטעות אסורה ליבם משום דמיחלפא באשה שהלך [בעלה] למדינת הים. משא"כ נשאת במזיד מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן. מתוספת:

ומשום הכי פריך עלה איתגורי איתגור דמשום שקידשה באיסור יחלוץ לה בעל כרחה. והקשה מהרש"ל ביש"ש פ' זה סי' כ"ב. וז"ל ותימה לי מאחר שלא התיר ר"ת אלא בלא ידעה וכ"ש אם נתקדשה ע"פ ב"ד שהתירו לה ע"פ עדות שמתייבמת אבל בידעה שיש לה יבם ונתקדשה במזיד ראוי לקונסה. א"כ בחנם טרח לשנויי ולומר הא דפריך איתגורי איתגור דלמא כפשוטו פריך ואמזיד קאי דסתמא קאמר דחולץ לה יבם ושריא ליה ע"ש באריכות. ואני אומר מלבד שאין קושיא דאם הכי פריך לא היה לו להגיה הש"ס דברי אמימר. אלא ה"ל לאוקמי מלתא כדמעיקרא אלא דאיירי שנתקדשה בשוגג י"ל עוד דבאמת ר"ת מתיר אפי' אם קדשה במזיד אלא שהמעשה כך היה בלא ידעה. וכ"כ הב"ח שנראה כן מלשון רבינו בסמוך דה"ג ור"ח אוסרין ומיהו דברי ר"ת עיקר וכתב אח"כ דנתקדשה שוגג אף לה"ג שרי כו' מכלל דלר"ת שרי למקדש אף במזיד ובר מן דין אף א"ת דר"ת לא התיר אלא בלא ידעה. מכל מקום בתוס' פירשו בהדיא ורבינו אחריהם דביבמה במזיד לא מיתסרא. וע"ד שפירשתי למעלה. ולכך צריכין לפרש דפריך אמימר כמו שפירשו הם. ומה שתי' מהרש"ל דאי איירי במזיד מה משני הכי קאמר אם יבמה ישראל שני נותן לה גט מאי קמ"ל ע"ש. טובא קמ"ל דאסורה לבועל דהא כמה פוסקים שהתירו אפי' בכה"ג ועכ"פ משנה צריכה היא: ה"ג

ה"ג אבל חכמים אמרו אין ממזר ביבמה לא אמר אלא אין ממזר ביבמה הא לצאת: ה"ג