קרבן נתנאל על יבמות קח

אמר רבי אבהו סימני סריס ואיילונית ובן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן כ'. פרש"י משנים עשר עד עשרים מצפים להם אם יביאו קטנים הם עד עכשיו אם לאו גדולים הם. והיינו כרב דאמר נעשה סריס למפרע. ומזה הטעם השמיטו הרי"ף ורבינו הך פלוגתא דרב ושמואל וסמכו אדר' אבהו. כ"כ הטור ח"מ סי' רל"ה בשם רמ"ה דהלכתא כרב וכ"פ רבינו בפ"ד דקמא סימן ד' דהלכתא כרב בין לענין איסור בין לענין ממונא. אבל הרמב"ם פסק כשמואל. וקשה לרב מסוגיא דאלו נערות דף ל"ו דקאמר והא מאי רומיא הא ר"מ והא רבנן ה"ל לאוקמיה הא והא כרבנן והא דקתני איילונית אין לה קנס. כגון שלא הביאה שתי שערות עד עשרים ובא עליה בחדשי נערות. ונעשית איילונית למפרע ויצאה מקטנות לבגרות ובוגרת אין לה קנס. ויש לדחות דסוגיא זו אזלא לשמואל. אבל קשה דפריך שם אימא סיפא איילונית אין לה קנס אתא לר"מ. הא לרבנן נמי אתיא. וליכא למימר דפריך לשמואל מאי פריך והאמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ ואם איתא זו דברי ר"מ ור"י מיבעיא ליה הא לרב בלא"ה ל"ק וצ"ע:

ויוצא מידי נפל בשלשים יום אליבא דרבי כמו לרשב"ג. כ"כ תוס' בשם ר"י ד"ה והא וקשה הא בפ' ר"א דמילה ס"ס ה' כתב רבינו בבן שמונה ודאי מותר לטלטלו ולמולו בשבת דפסק הלכה כרבי ביבמות דאמרי אישתהוי אישתהי והן דברי תוספת בשם ר"י דף קל"ה ד"ה בן שמונה משמע דלא בעינן שלשים יום בגמרו שערו וצפרניו ועל ר"י לא קשה מידי דמטעם ממ"נ פסק התם למולו וה"ק לטלטלו כדי למולו וכדרב אדא בר אהבה. אבל על רבינו קשה דהא פסק התם ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת. ש"מ דלא ס"ל שינויא דרב אדא בר אהבה. וי"ל דוקא למול בשבת אמרינן בר קיימא הוא דאזלינן בתר רובא מדאורייתא. ורוב בר ח' לא נגמרו סימנים כמו לרשב"ג בסתם וולדות דמהלינן דסמכינן ארובא דרוב נשים וולדן קיימין. אבל לשאר מילי אינו יוצא מידי נפל עד ל' יום. אמנם לענין אשת כהן אם [ילדה] בר ח' ומת ונגמרו סימנים בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה נראה שג"כ אינה צריכה חליצה. דסמכינן בהא ארבי ואוקמיה אדין תורה כיון דלא אפשר וצ"ע:

עבד רבא תוספאה כו' ואכשריה. משמע מהא דרבינו פסק כן. וכן פסק רבינו בפרק י"ט דשבת ס"ס ה' וכ"כ הסמ"ג. ותימה שלא הביא הטור א"ה סימן ד' דעת אביו והזכירו בשם הרמב"ם ועיין בפרק עשרה יוחסין ס"ס ז'. אבל התוס' הכא בשמעתין משמע דפסקו כר' אבהו ולא כרבא תוספאה וכ"כ תוספות בנדה דף ל"ח ודף כ"ז דלא קי"ל כהך עובדא:

וכן הלכה דלא כר' אבהו. אבל הרי"ף פסק כתרווייהו. ואית לן לסמויי' חדא מינייהו תירץ בחדושי רשב"א שהוא מפרש ר' אבהו לענין גדלות כפי' ר"ח ודלא כפרש"י ע"כ. ולא נהירא לי דא"כ קשיא לן אמאי השמיט הך דרבא תוספאה. אלא ש"מ דהרי"ף מפ' בהך דר' אבהו כפרש"י. והלכתא כר' אבהו שלא נפק מתורת נפל עד עשרים ולא אמרי' אשתהוי אם לא בהוכחה יתירה. ובשביל דקי"ל כר' אבהו השמיט הך דרבא תוספאה. והא דקי"ל כרשב"ג לאו בבן ח' דלא אמרי' אשתהוי אשתהי כ"א בסתם ולדות קי"ל כרשב"ג דלא יצאו מתורת נפל כ"א לאחר שלשים יום ועיין מ"ש עוד מזה בפ' י"ט דשבת סי' ז'. ויש לקיים דברי רשב"א. והא דהשמיט הך דרבא תוספאה. דרוב אמוראי לא ס"ל הך דרבא תוספאה כמ"ש תוס' בנדה דף כ"ז: כתב רמב"ם פ"א מהל' יבום דין ה' מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה לאחר מותו הרי זו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם. אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום אבל מדברי סופרים עד שיודע בוודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים. אבל אם לא נודע לכמה נולד אם חי שלשים יום הרי זה וולד קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן היבום ואם מת בתוך שלשים אפי' ביום שלשים בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא. וצריכה חליצה מדברי סופרים. אבל לא תתייבם ע"כ. נראה בביאור דבריו. שיצא לו זה מדברי רבינא משמיה דרבא ביבמות דף ל"ו מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת והיינו טעמיה דמן התורה אזלינן בתר רובא ורוב נשים וולד מעליא ילדן. וסמכינן אדרבנן דפליגי על רשב"ג וסברי דבסתם ולדות קיימין ליה בוולד קיימא דאזלינן בתר רובא. אבל באשת ישראל חשו חז"ל לדברי רשב"ג דאמר לא יצא מחזקת נפל עד לאחר שלשים יום ומש"ה אם אשת ישראל היא צריכה חליצה. ועפ"ז צדקו דברי רבינו בפ"א מהל' מילה הלכה י"ג וז"ל מי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו בשבת. ואינו כאבן ומלין אותו בשבת. דס"ל דרשב"ג לא פליג ארבי דאמר בפרק הערל (יבמות דף פ') ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דבן ח' חדשים שנגמרו סימנים מחזיקינן ליה בבר קיימא מן התורה כמו סתם וולדות שלא קים להו בוודאי שכלו ט' חדשים גמורים דמדאורייתא הוי כוולד שלם מש"ה מולין אותו בשבת דמשום מצות מילה שהיא בכרת הניחו על דין תורה. וה"ה באשת כהן [שילדה] בן ח' שנגמרו סימנים כמו כן אינה צריכה חליצה ומה שלא הזכיר רבינו דין זה בפ"א מהלכות יבום. דסמך בזה אמ"ש חידוש דין זה אם מחללין עליו שבת פשיטא וק"ו שפוטר אשת כהן מחליצה. והא דמותר לטלטלו בנגמרו סימנים. אע"ג דמדברי סופרים לא הוי הוולד קיימא אלא בקים ליה שכלו לו ט' חדשים. זה אינו אלא משום איסור לאו לא תהיה אשת המת החוצה מש"ה אם אשת ישראל היא צריכה חליצה. אבל איסור טלטול מדרבנן. לא חשו חכמים כמו שמטלטלין סתם וולדות בשבת עם שעדיין לא עברו עליו שלשים יום בזה לא העמידו דבריהם. הוא הדין והוא הטעם דבן שמנה דרכו להיות בלא גמר סימנים. ומדגמרו סימנים וודאי בן ז' הוא אלא שנשתהה. וכמו שפסק רבינו כרבא תוספאה דאמר אישתהוי אישתהי דס"ל כרבי וכרשב"ג מש"ה פסק כרבי וכרשב"ג. ומה שכתב רבינו בהל' רוצח אינו נהרג על קטן אם לא שכלו חדשיו תשעה ירחים. או עד שיחיה שלשים יום. שאפי' נגמרו סימנים או סתם וולדות ספק בן ח' ספק בן ט' אינו נהרג עליו. אע"ג דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. ורוב נשים וולדן קיימין. י"ל דלענין נפשות חיישינן למיעוט המצוי כמ"ש תוס' דף ל"ו ע"ש. דספק נפשות להקל. ובפ"א מהל' נחלות דין י"ג אפי' היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו. הואיל וחי אחר אמו שעה א' ומת הרי זה נוחל ומנחיל כו'. דלענין נחלה קם להו אדין תורה דהולכין אחר הרוב. והא דקתני ולא כלו חדשיו כולל סתם וולד. גם בן ח' ונגמרו סימנים דדין אחד להם. ובפ"א מהל' אבל דין ח' ובן שמנה שמת אפי' לאחר שלשים אין מתאבלין עליו. היינו משום דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל. ות"ק דפליג על רשב"ג ורבי סבר דבן ח' הרי הוא כאבן אפי' נגמרו סימנים וחי שלשים יום דלא יצא מחזקת נפל כשהוא בוודאי בן ח' עד עשרים שנה כר' אבהו שם ביבמות (דף פ'.) אם היות שאין דרכי לפרש דברי רמב"ם בחיבור הזה. יען שראיתי ביש"ש (סי' כ"ט) שהאריך למעניתו בפ' זה סי' כ"ט לפרש דברי רמב"ם שפוסק כת"ק דר' ורשב"ג וכר' אבהו. והא דקי"ל כרשב"ג אינו אלא לחומרא וע"פ דרכו פוסק שם להלכה דבעינן ל' יום וגמרו סימנים אבל לא גמרו אף אשת כהן חולצת ובר ח' וודאי אם לא גמרו סימנים אפי' חי ל' יום לא אמרי' בר שבעה הוא ואישתהי אלא אף מתייבמת ואם גמרו סימנים וחי ל' יום חולצת אבל מת בתוך ל' לא יצא מחזקת נפל כלל ומתייבמת דדוקא לרשב"ג הוי ספיקא כה"ג אפי' בתוך שלשים אבל לא לת"ק. ואידך פסקי' עמוד עליו וחלילה להתיר איסור כרת אשת אח שלא במקום מצוה. ולהוציא אשת כהן מבעלה. וגדול הזה לא ראה דברי חידושי רשב"א שמפרש מאן דפסק כר' אבהו וכרשב"ג צריך לפרש מימרא דר' אבהו בפ' ר"א לענין גדלות ולא לענין נפל ע"ש. ועתה איישב כל הני קושיות שבנה מהרש"ל יסודו ולקח לו דרך לעצמו נגד הרב המגיד. א' אם איתא דרשב"ג מודה לרבי בנגמרו סימנים א"כ בנדה דף מ"ד דמוקי לה הש"ס בקים ליה שכלו חדשיו ה"ל לשנוי מתני' דאיירי בנגמרו סימנים. משום זה לא איריא דאיכא למימר מלתא דפסיקא נקט דאי הוי מוקמינן למתניתין בדנגמרו סימנים היה צריך להאריך ולהביא הברייתא. א"נ והוא הנכון דהא רבנן דתוספתא שאמרו איזהו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו שמע מינה דסבירא להו כל זמן שלא כלו חדשיו מחזקינן בנפל. והא דאמרי' בשבת דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון בן גמליאל בסתם וולדות המה רבנן אחריני. כדקאמר מדקא פסק הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ש"מ דפליגי רבנן. ולת"ק דרשב"ג לא מהני סימנים. מש"ה מוקי לה בשכלו חדשיו כדי לאוקמי המתני' אפילו כרבנן דתוספתא. שוב שנית הקשה מהרש"ל. מאי משני הש"ס דעבד כרבים. הא רבנן נמי דפליגי ועדיף טפי משאר רבים הנמנים בפרטים כדמסקינן בפ' החולץ (יבמות דף מ"ו א)"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול כחכמים ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואף דהתם נמי הוי רבים ר"מ ור' יהושע כנגדם וגם ר"ע סובר כר' יהושע אלא חכמים לעולם עיקר. אלא ש"מ דת"ק לא פליג ארשב"ג ע"ש. ולי לק"מ דוודאי הלכתא כחכמים שהמה היו קיבוץ תנאים למאות ולאלפים שהסכימו עליהם. עם היות שאיזה תנאים הסכימו לדעת אחרת נתבטלו דבריהם נגד הרוב אבל סתם ואח"כ מחלוקת אפי' במתני' כתבו תוס' ריש ביצה ובמקומות רבים בש"ס דלא הוי סתם כי אם רבים נגד יחיד ומש"ה הכא בשמעתי' דת"ק הוי כרבים לזה משני התלמודא שפיר דרבא תוספאה נמי כרבים עביד כרבי וכרשב"ג. נמצא לפי דרכנו פי' הרמב"ם ע"ד שפי' בו הרב המגיד גם התוס' י"ט הסכים לפי' הרב המגיד. ולהלכה בסתם וולדות אפילו לא נגמרו סימנים אם מת בתוך שלשים אשת ישראל צריכה חליצה. אבל אשת כהן לא צריכה חליצה. ובר ח' וודאי אפילו לא נגמרו סימנים אם חי ל' יום אמרי' בר שבעה הוא ואישתהי כרשב"ג ואסור להתייבם. ואשת כהן לא צריכה חליצה דקי"ל כרשב"ג. ואם מת תוך שלשים אסורה להתייבם ואם גמרו סימנים לא צריכה חליצה אם אשת כהן היא. ולפי מ"ש לתרץ דברי הרי"ף. הוא מסכים ג"כ לשיטה זו ודוק כי קצרתי: