קרבן נתנאל על סוכה פו

להוציא את השאול. יש תימה דהא לפי מה שכתב רבינו בפרק כל הבשר סי' כ"ו בשואל טלית מצויצת אדעתא דהכי השאילו לו שיברך עליה ואם א"א לו לברך אלא א"כ תהיה שלו. הוי כאילו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר. ובפ"ק דקידושין סי' כ' לענין אם אמר לו השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה הוי מקודשת כיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתן לו באותו לשון שיועיל וכו' כי אדעתא דהכא מסר לידו טבעת אם לא יועיל בלשון שאלה תהיה בלשון מתנה לכל הפחות תהיה מתנה ע"מ להחזיר ע"כ. וא"כ גבי אתרוג נמי נימא הכי כיון שהשאיל לו אדעתא לצאת אנן סהדי דגמר בלבו אם לא יועיל בלשון שאלה תהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה מתנה ע"מ להחזיר ובא"ח סי' י"ד ובסי' תר"ח נתקשו בה האחרונים עמוד עליהם. וי"ל ודאי דהוי כמתנה ע"מ להחזיר ואינו מקפיד על הזמן דהא לא קבע זמן. זהו שייך למימר בטלית או בטבעת שאולה. אבל באתרוג אם לא אמר לי ולא קבע זמן אזי רשאי להחזיר לו אף לאחר החג. ואנן סהדי דלא נתן לו אדעתא דהכי מש"ה אמרי' גבי אתרוג דלא נתן לו למתנה וכ"כ רמ"א בטח"מ סי' רמ"א אם לא קצב זמן להחזיר יכול המקבל להחזיר לו כשירצה ואם הוא דבר שצריך לנותן כגון אתרוג ואמר ע"מ שתחזירנו לי בודאי נתנו שיחזירנו לו בעוד שצריך לו וצריך להחזיר לו מיד ואם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי יכול להחזיר כשירצה ומ"ה בכה"ג שאמדינן דעתיה שנתן לו במתנה ע"מ שתחזיר ולא אמר לי ולא קבע זמנא שיכול להחזיר לו כשירצה. ובהאי ודאי לא אמרי' אנן סהדי כששאל לו שהיה בדעתו ליתן לו:

דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזיר לי נטלו ויצא בו החזירו יצא. היינו בדכפליה לתנאי ועשה כל דיני תנאי. כ"כ רבינו בפ' יש נוחלין סי' מ"ח ובגיטין פ"ז סי' ח':

דהא ר"ג נתן במתנה ולא אמר לו ע"מ להחזיר. וזהו דלא כשו"ת הרשב"א והובא בד"מ ח"מ סי' רמ"א דאם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי יכול להחזיר כשירצה אפילו לאחר החג ע"כ ודוחק לחלק בין מתנה סתם לכשאמר שתחזירהו ולא אמר לי. אבל רבינו כתב לעיל בסמוך דמתנת ר"ג היה שאמר לר"י ע"מ שתחזיר לי. איכא למימר דרבינו סובר הדעת רשב"א:

אבל בעלמא מודו רבנן דאמרי' מה לי הן ומה לי דמיהן. ונראה דוקא בשאין האתרוג בעין אבל היכא דאיתא בעיניה אפילו רשב"ג מודה כדאיתא להדיא במס' גיטין ד' ע"ה. וב"ח א"ע סי' כ"ט ס"ק א' כתב וז"ל ומיהו קשה הלא באמר לאשה ע"מ שתחזירהו לי הוי תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי בטל וי"ל כיון דאפשר להחזיר דמיה ששוה החפץ שמקדש אותה בו לא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ע"כ. [וקשה] דהא כי איתיה בעיניה צריך להחזיר הטבעת. וליכא למימר כיון דנאבדה שאז אין צריך להחזיר אלא הדמים מ"ה לא הוי תנאי ומעשה בדבר א'. דאם כן לא הוי פריך אביי כלום שם בגיטין ע"ש: