קרבן נתנאל על ראש השנה ח

פרק ג תקון מצוי למצוי. כלומר ר"ה מצוי ואיל נמי מצוי. אבל יובל אינו מצוי ויעל שהיא חיה אינה מצויה. ומייתי הך תוספתא להורות דיעל חיה כמו שפירש רש"י ולאפוקי פי' הערוך דיעל כשבה נקבה דאטו זכר מצוי ונקיבה אינה מצויה וכמו לזה יש קרן לזו יש קרן:

ולת"ק דר"י ר"ה וי"כ בשל יעל. וה"ל למתני בלישנא דפלוגתא ולמימר ואחרים אומרים שופר של ר"ה של יעל פשוט. הר"ן.

ה"ג ר' יהודה ורבנן בר פלוגתיה. לאפוקי דרבנן דר' יוסי:

ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שילוח. וליכא למימר אעפ"כ אתיא ג"ש דשביעי שביעי ומשוו אהדדי משום דג"ש לא גמיר אלא מלתא דכתיבא בקרא אבל מלתא דלא כתיבא בקרא ואינה אלא למצוה לא:

ומתוך זה היה נראה דאין יוצא בר"ה אלא בכפוף. דלעיכובא פליגי. ור' לוי דאמר מצוה. מצוה מן התורה קאמר. וזה שהקשו אטו פשוט וכפוף כתיב בקרא יש לדחות דהיה להם בקבלה וכמ"ש בעל המזרחי ע"ש. וקושיא ג' יש לתרץ. דלאו חדא פלוגתא היא דפלוגתא דת"ק ור"י פליגי במין השופר ואמר ת"ק כל מין שופר כשר חוץ מפרה לר"י כדאית ליה בכפוף ולרבנן כדאית להו בפשוט. ור"י ורבנן פליגי בצורת השופר אי כפוף אי פשוט ולא שייכי אהדדי הני תרתי פלוגתתא:

ראוי גם ביה"כ להצריך כפופים למצוה. דתקנו רבנן כעין דאורייתא:

ואע"ג דלא שייך ביה האי טעמא. אלא משום דס"ל ללוי כרבנן דרבי יהודה דלא ס"ל הך סברא דלסימן חירות בעינן ביובל פשוטין אלא אי בעי בפשוט אי בכפופין דדוקא רבי יהודה בעי פשוטין בי"כ דאזיל לשיטתו בפ"ק דף ט' יובל היא אם לא שילח עבדים לאו יובל היא מ"ה בעינן פשוטין להורות על דרור שמעכב אבל רבנן ס"ל כר' יוסי דהתם אפי' לא שילח עבדים ואינו מעכב אלא תקיעת שופר מ"ה סמכו נמי שתהא התקיעה כמו בר"ה להורות דהתקיעה עיקר כמו בר"ה אלא דבהא פליגי רבנן דר"י ס"ל דבר"ה כמה דפשיט טפי עדיף מ"ה בי"כ נמי בעינן פשוטין. ור' לוי סבר בהא כר"י דכמה דכייף עדיף א"כ בי"כ נמי בעינן כפופין. ולפי הנחה זו ע"כ צריכין לומר דרבינו לא היה בגרסתו ובי"כ כמה דפשיט אינש טפי מעלי דהא לרבנן ע"כ צ"ל דלא ס"ל הך טעמא א"כ לא היה מלהניח הש"ס לפרש טעמא דרבנן בי"כ. ומדלא מפרש משמע בי"כ שוים ר"י ורבנן בהך סברא דבי"כ כמה דפשיט טפי עדיף. אלא ע"כ דהתלמודא אינו מפרש כ"א פלוגתתם בר"ה לחוד וכן הוכחתי מן הש"ס ורש"י ותוספות שלא היה בגירסתם. מן הש"ס דהא לא בעי לפרש כי אם במאי קמיפלגי ת"ק ור"י ואינהו לא פליגי אלא בר"ה אבל בי"כ ותעניות לא פליגי לא צריך לפרש טעם די"כ בדר"י יותר מת"ק. ומן הרש"י שפי' הלכך בר"ה דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא בעינן כפופין ויובלות שהן לקרוא דרור בעינן פשוטים מלשון זה משמע כאילו הוא נותן טעם זה לי"כ מעצמו ולא שהיה לפניו בגמ'. ועוד בד"ה כמה דפשיט וכו' די"כ נמי משום דשוויה בג"ש. ולגירסא זו י"כ כמה דפשיט אינש טפי מעלי דברי רש"י הם למותר. ואם תקשי לך עדיין ה"ל לרש"י לפרש לרבנן משום דיובלות שהן לקרוא דרור בעינן פשוטים כמו שפרש"י לעיל אליבא דר"י י"ל דע"כ רבנן לא ס"ל הך סברא דאל"כ למה ליה להתלמודא לומר דרבנן ס"ל דבר"ה כמה דפשיט טפי מעלי היפך סברת ר' יהודה. ה"ל למימר דהיינו טעמא דרבנן דבי"כ משום דרור בעינן פשוטין ור"ה יליף בג"ש להצריך פשוטין דגבי ר"ה לא אמרי' כמה דכייף טפי מעלי אך אי בעי כפוף אי בעי פשוט ומכח ג"ש נילף דבעי פשוטין אע"כ רבנן לא ס"ל סברא זו דמשום דרור להצריך פשוטין. וכ"ת באמת למה לא מפרש הש"ס הכי לרבנן משום דילפי ר"ה מי"כ וס"ל לרבנן הך סברא דמשום דרור בעינן פשוטין בי"כ י"ל מדאמרי רבנן במתני' שוה יובל לר"ה לתקיעה ואי ס"ל לרבנן דר"ה ילפי מתקיעת י"כ איפכא הל"ל שוה ר"ה ליובל לתקיעה וק"ל. וכיון שכן מוכח דלת"ק לית ליה הך סברא דביובל כמה דפשיט טפי עדיף א"כ אי גרסינן בדר"י י"כ כמה דפשיט טפי מעלי. א"כ ה"ל לתלמודא נמי לפרש טעמא דת"ק בי"כ אלא ש"מ דהתלמודא לא נחית לפ' טעמא כי אם בר"ה לחוד. ומן התוס' ד"ה ר' יהודה כו' עד אבל יובל דלשילוח עבדים ושדות החוזרות לבעלים אין לחוש אלא שיהא שם שופר עליו ע"כ. והקשה מהרש"א דהא קאמר טעמא בגמרא לר"י ובי"כ כמה דפשיט טפי מעלי. א"כ נראה דלא היה גירסא שלהם בטעמא דר"י בי"כ וא"כ ר"י ורבנן פליגי בהך סברא אי אמרי' בי"כ כמה דפשיט דרבנן ס"ל לא איכפת אי בפשוט אי בכפוף וכדפירשתי לעיל בפרש"י: