קרבן נתנאל על ראש השנה ל

מספקא ליה דלמא גנוחי ויליל. פי' דהוי מספקא ליה שמא יש מנהג בעולם שעושים תרועה גנח ויליל והוא מכניף לכל המנהגים וראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד כמ"ש רבינו בשם תשובת רב האי בסמוך. וראיתי בס' מגדל עוז פ"ב מהל' שופר שהעתיק תשובת רב האי וז"ל ושם את הראשונה כהללו והללו שניהן כי עשה את התרועה שברים ויבבות ולעולם כולה תרועה אחת היא שהרי היא אחת היא ואע"פ שאמר תשר"ת שמא בעלמא אחד כגון זה המנהג וא' כגון זה המנהג וכדי שלא יהא קפיד לא מאלו ולא מאלו חוזר ותוקע תש"ת כאלו ותר"ת כאלו כו' ע"כ. וקשה לדבריו דא"כ אמאי משני מספקא ליה דלמא גנוח ויליל. הא לא עשה תשר"ת כי אם לעשות כהללו והללו. ועי' ט"ז סי' תק"ץ סק"א:

כתב רב האי בתשובה. על שנשאל לו וכי עד שבא ר' אבהו לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר:

וראו פלוגתא היא שיהיו מטעים אלו את אלו. כתב הב"ח בסי' תק"צ ס"ק ז' דלרב האי צריך שיהא התרועה כט' כחות כדעת ריב"א בסמוך (סי' ל') דאל"כ הרי ודאי אלו מטעין את אלו דאלו קבלתן כשיעור תרועה ט' כחות ואלו בקבלתן ג' כחות וליתא דהא רבינו שהביא תשובת רב האי מסיק בסמוך כפרש"י. אבל באמת אינן מטעין זה לזה דלכ"ע בילולי עושין קולות קצרים כל שהוא. ובשברים מאריך בגניחה כט' כוחות:

לפי זה כו' דא"כ כו'. אע"ג דתקיעה של קש"ק צריך להאריך כשיעור ג' שברים שהמה יותר משלש כחות כל דהו. מ"מ ס"ל לרבינו כיון דבסדר קר"ק התקיעה כשלש כחות א"כ מחזי כתקיעה ויותר ניחא לרבינו האי דבין גנח ובין יליל הוי תקיעה דאורייתא כדכתב רבינו לעיל ואח"כ מצאתי בב"י כדברי וששתי ובזה נסתלק קושית הגה"ה המתחלת ול"נ ועי' מהרש"א ד"ה שיעור תרועה:

כשלשה יבבות של שלש כחות כל שהוא. פי' שלש יבבות שהן שלש כחות כל שהוא:

ה"ג אם הוא מאריך בכל התקיעות כתקיעות קשר"ק אין לחוש. פי' בין שלפני התרועה ובין שלאחר התרועה. והקשה הב"ח מנ"ל לרבינו הא בשלמא בשל אחריה דאע"פ דבמה שהאריך חשבינן כמתעסק מ"מ אין כאן הפסקה דפשוטה לפניה ולאחריה מיהא איכא ולכך עלתה לו באחת. אבל בראשונה דמאי שהאריך הוי הפסקה בין תקיעה לתרועה מנ"ל דאין לחוש ע"כ ולי לק"מ דמה שהאריך לא מחשיב כמתעסק דמתעסק לא הוי אלא בתוקע לשיר או שמתכוין למצוה אחרת לפי' הר"ן. אבל הכא הא איכוין לאותו תקיעה וא"כ אפי' את"ל דבמה שהאריך הוי כתקיעה פסולה הא תקיעה פסולה אינה מפסקת כמו שכתב רבינו לקמן סי' ל"א בהשיגו על מעשה דמגנצ"א ואין ההפסק של תרועה פסולה מפסקת. ועוד כתב הב"ח וז"ל ונ"ל דראייתם היא מדתנן תקע בראשונה דלא אצטריך ה"ל למתני האריך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. א"ו דלפי שאין שיעור לתקיעה למעלה ואם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר שהוא מאריך שיכוין לב' תקיעות אלא מחמת שהוא כפלים כשיעור תקיעה ראשונה ע"ש. אמת שרבינו כ"כ לעיל בסי' כ"ח אמנם ראיה זו איני מכיר דלדבריו עדיין הקושיא במקומו עומדת אימא דוקא בתקיעה אחרונה:

ומטעם זה נמי אין לחוש. דהא שיעור תקיעה כתרועה וכמו שיכול להאריך בתקיעה ה"ה בתרועה:

איזהו הרעה בתלת דקיקין. כ"ה גי' רש"י והיינו קולות דקין כלומר ג' כחות של כל שהוא. אבל ריב"א גורס תלת רקיקין ר"ל קולות רחבים כרקיקין והיינו שכל יבבא יהא כג' כחות ועי' במגדל עוז פ"ג מה' שופר:

ושברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת. ואפי' בדיעבד לא יצא כ"כ הריב"ש ודלא כהב"ח ס"ק ח' ועי' בסמוך (סי' ל"א) ראיה לזה שאכתוב אי"ה. ומכאן נמי תשובה למה שהבאתי לעיל בשם מגדול עוז דלדבריו א"צ לעשות ש"ת בנשימה אחת:

ואם עשה תר"ת בנשימה אחת לא יצא. מלשון זה משמע שרבינו פסק לפי האמת דלא יצא וכ"כ רבינו ירוחם בשמו אמנם בטור היה גורם לכאורה לא יצא דלפי האמת פסק כהירושלמי וגי' נכונה דהא בפ' הבא על יבמתו סי' י"א מסיק רבינו היכא דפליגי ירושלמי ותוס' קים ליה כהירושלמי וע"ש בחידושי:

מפני שאין כאן לא ראש ולא סוף. וכרבנן דפ' החליל (סוכה דף נ"ג:)

אבל לענין שיפסיק ביניהם לא קאמר. ודתני התם בהחליל לא יפחתו מכ"א תקיעות היינו לכתחלה. וכתב הלבוש דאם תקע והריע בנשימה אחת והפסיק ואח"כ תקע תקיעה לא יצא בת"ר דכיון שהפסיק באחרונה גלי' דעתיה דלא שייך להדדי הלכך גם ראשונה לא עלתה לו וצ"ע:

ה"ג קש"ק קר"ק על הסדר:

דהא קיל"ן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא. והא דפריך אדר' אבהו ודלמא גנוחי גנח וקא מפסיק בין תרועה לתקיעה הא לכתתלה. ועי' חידושי רשב"א.

אלא ספיקא דאורייתא מפני טורח הצבור. ולא חיישינן להפסק דלרבינו האי בין גנוחי ובין יליל ובין גנוחי ויליל כולן תקיעות דאורייתא אלא דתיקון דלהאי מנהגא גנוחי לכתחלה ולהאי מנהגא ילולי לכתחלה וכדי להקל על הצבור די בתשר"ת:

ואפשר כיון שעשה התקיעה לשם פשוטה אחרי התקיעה לא רצו שתעלה לפשוטה שלפניה. פירוש דמחזי כתרי מילי דסתרי אהדדי שאם תעלה לאותו סדר קשר"ק אם הוא אינו סדר אמיתי הוי כתקיעה פסולה ואיך נקחנה שוב לסדר האמתי לקש"ק. ובזה נסתלק קושיות תוספ' וז"ל ומיהו אשכחן ומשך בשניה כשתים שהיתה עולה כשתים אי לא משום דפסקי תקיעה בתרתי לא מפסיקינן ע"כ דאיכא למימר דהתם קאי בחד סדר כגון בפעם הראשון של תשר"ת האריך בתקיעה שיעלה לתקיעה אחרונה וראשונה ובזה נמי מיושב מה שהקשה בלבוש הלא בסי' תקפ"ח סעיף ד' והוא מדברי הירושלמי גבי שנים זה מחשב לו לתקיעה ראשונה וזה מחשב לתקיעה אחרונה דהתם איירי בחד סדר ודלא כהלבוש שנדחק בזה ומיהו קשה מהתוספתא לפי גי' הרמב"ן תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת. כלומר תקיעה אחרונה בלבד. וכן מה שכתב מ"א בסי' תק"ץ ס"ק י"ב דאם טעה בסדר ותקע כבר גם כן תקיעה אחרונה עולה לו במקום תקיעה ראשונה. הא בא נמי מסדר שאין אמתי והוי כתקיעה פסולה ומזה נסתר נמי דברי הרא"ם מה שהביא הב"י בריש סי' תק"צ ליישב קושי' רבינו דכיון דצריך לכוין א"א לאחשובי לתרוייהו לראשונה ואחרונה עכ"ל והא בתוספתא מוכח דמהני אפי' לגי' הרשב"א שהביא הב"י עדיין לא הוצל מהתוספתא. ע"כ נ"ל דהא שכתבו התוס' ורבינו לא רצו כו' היינו שלא רצו לתקן לכתחלה כן מכמה גזירות וחששות משא"כ בדיעבד וברמ"א סי' תק"ץ סעיף ו' פסק דיכול להתנות בין שני סדרים שיעלה התקיעה לשנים. עפ"ז אמר בני הב"ח כר"ש הירש שי' בפולין מתוקנין ע"ב קולות. כשרוצים להשלים מאה קולות יכוונו לב' תקיעות שבין ב' סדרים ואז יעלה מכוון ולא צריכין לשנות איזה סדר ונכון:

ה"ג כתב ר"ת שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה. תימה דהא רבינו בפ"ק דפסחים סי' י' הביא בשם ר"ת דמברך לשמוע בקול שופר והילך לשונו וכן לשמוע בקול שופר יש שיהוי להפסקה בין התקיעות דעיקר מצות שופר על סדר הברכות וצ"ע וע"ש בחידושי:

וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר. הירושלמי לא מצאתיו. וטעות דמוכח הוא דהא הרמב"ן ובעל המאור מחולקים אם ברכת שופר הוא מתקנת הגאונים ע"ש:

התוקע לתוך הבור. ואותן העומדין על שפת הבור לא יצאו מש"ה לא יצאו בו השומעים אם בירך לתקוע:

כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור לא יצא. כדאיתא להדיא לעיל (ראש השנה דף כ"ח) זימנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מיערבב קלא וע"ש בחידושי פרק ראוהו ב"ד (סי' י"ד וט"ו). ועי' בב"ח סי' תקפ"ה ס"ק א':