קרבן נתנאל על ראש השנה כח

ומפרש דאין בידו אלא אחת תקיעה ראשונה. וא"ת אפי' אותה תקיעה ראשונה לא תעלה לו שהרי הפסיק אותה תקיעה פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו וכדפרכינן בדר' אבהו דקא אתי שברים ומפסקו בין תקיעה לתרועה ותי' הר"ן דהתם לכתחילה קאמר כלומר היכי מתקן ר' אבהו מילתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה ע"כ. אבל לפי מה שהסכים רבינו בסמוך סי' ל"א עם הך מעשה דמנגצ"א אם הפסיק בקול פסול דצריך לחזור ולתקוע קשר"ק א"כ ש"מ דס"ל דאפי' בדיעבד פסול. ע"כ נראה דלשיטת רבינו ל"ק כלל קושיית הר"ן דבשלמא התם אי ילולי הוא קא פסקי בשברים דאין השברים מעין תרועה כלל והוי לגמרי קול אחר ואנן בעינן פשוטה לפניה בלי הפסק קול אחר. אבל הכא התקיעה לא הוי קול אחר אף שהאריך בה מ"מ מעין תקיעה הוי ולכך אין ההפסק של תקיעה פסולה מפסקת כמ"ש רבינו בסמוך בסי' הנ"ל במה שחולק על הראב"ן במעשה דמגנצ"א. א"כ א"צ לחזור כ"א תקיעה אחרונה לחוד. והא דאמר רבינו דאין בידו אלא אחת אתקיעה רחשונה לאו לאפוקי שברים ותרועה אלא לענין תקיעות אין בידו אלא אחת. וכן מוכח מהא דדחי רבינו דסעד אין בו ממש דאכתי המ"ל האריך ותקע בשניה כשתים אין בידו כלום וכו' דלמא אי הוי תני הכי ס"ד דקאי דוקא אתקיעה אחרונה אין בידו אבל ש"ת א"צ לחזור מש"ה תני תקע בראשונה וכו' אין בידו אלא אחת תקיעה ראשונה ואפי' ש"ת אין עולה לו אלא ש"מ דאפי' לדידהו א"צ לחזור ש"ת. ובסי' תק"ץ ס"ק ה' כתב מ"א בשם הלבוש וז"ל דלפי מה שפסק בס"ח דתקיעה כמתעסק הוי הפסק אם האריך בתקיעה צריך לחזור לראש לתקוע תשר"ת ע"כ. ולא אוכל להבין דבריהם דא"כ תקשי להו משנה שלימה דקתני אין בידו אלא אחת דהיינו עכ"פ תקיעה ראשונה. אלא ש"מ דדוקא במתעסק שלא לשם תקיעה דבהא איירי סעיף ח'. משא"כ אם האריך בתקיעה שניה כיון דנתכוין ותקע לשם מצוה א"צ לתקוע שוב שנית כ"א תקיעה שניה וכדפרישית:

אלמא דפשיטא ליה לגמ' דידן דלחדא מיהא סלקא וגם מדמשני פסוקי תקיעה. שיעור דבריו כך הוא דעל המקשן יש לדחות כדפי' רש"י שם משום דבעי לאותובי אתרוייהו דייק הך דיוקא אבל באמת דקשי' ליה אפי' לחדא לא תהוי סלקא. לזה קאמר וגם מדמשני פסוקי תקיעה כו' משמע דלא קשיא ליה אלא אתרווייהו אבל לחדא מיהת סלקא דאל"כ לא הוי משני מידי ומש"ה לא צריך ליישב רק התרצן: ויותר

שמצטרפין יחד הראש והסוף. כלומר הכוונה של מלכיות וזכרונות:

דהירושלמי לאו על הדא אתמר. ר"ל על הך מתני' משך בשניה כשתים. ולא גרס הך ירושלמי הלכה י"א: