קרבן נתנאל על ראש השנה כז

אע"פ שסתם תנא כר' יהודה. יש לדחות דמתני' לא נחית לפלוגתא מש"ה לא תני נשים. אלא דבפרק המוצא תפילין יליף הש"ס דר"מ דהוא סתם מתני' דאין מעכבין לא סבר לה כר"י:

דאין אחר תוקע להם. פי' מי שיצא כבר:

אלא הן בעצמן. מפני נחת רוח כמו בסמיכה. אבל לאחר לא אמרי' חטא בשביל נחת רוח לנשים דהא יש בו איסור שבות:

ואפי' מי שיצא כבר. ר"ל דמשום נחת רוח לנשים שרינן להו סמיכה שהיא דמי לאיסור תורה. אם כן מן הראוי להתיר לתקוע להם אפי' יצא דהוא חכמה ואינו מלאכה ואין איסורו אלא מדרבנן:

ומותר נמי להוציא את השופר לר"ה. מטעם דהואיל והותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך והיינו דוקא היכא דהוי צורך קצת ומשום נחת רוח לנשים הוי צורך קצת. וזהו שלא כתי' ראשון בתוספות בפרק כיסוי הדם דף פ"ד ע"ב ד"ה תקיעת שופר אבל בעל העיטור ס"ל כתי' ראשון וכמו שאסור להוציא לנשים לר"ה. ה"ה שאין תוקעין להן מי שיצא דתרווייהו מדרבנן: ודע

ועוד תימה קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אותו מלתקוע בשבת אבל לכתחילה לא אמרינן להו תקעו ואמאי וכו'. ויש ליישב קושיא זו ע"פ מ"ש תוס' ריש ערכין ד"ה אין מעכבין דהגיע לחינוך לענין שבת ולא הגיע לחינוך שופר. א"כ איכא למימר הא דמפליג הכא בין הגיע לחינוך ובין לא הגיע לחינוך היינו חינוך שופר אבל תרוייהו הגיעו לחינוך שבת. ומש"ה קטן שלא הגיע לחינוך שופר לכתחלה לא אמרינן להו תקעו דהא הגיע לחינוך שבת. אבל קטן שהגיע לחינוך שופר מתעסקין עמו אע"פ ששבת היום:

ה"ג כדי שילמדו. ונראה לר"י איפכא דקטן שהגיע לחינוך אין מעכבין בשבת. אבל לכתחלה לא אמרינן להו תקעו כיון דאיכא איסור דרבנן ומ"מ כו'. כ"כ הב"ח בסי' תקפ"ח ס"ק ד' שחסר פסק זה מדברי רבינו ע"ש: