קרבן נתנאל על ראש השנה יב

ולפי זה אם לאחר הסתימה מעכב התקיעה כשר דלא נשתנה קולו מחמת דבר אחר. אע"ג דא"א שיעכב לאחר הסתימה כמו שהיה מעכב קודם הסתימה כמו שיבא סברא זו בסמוך וא"כ היה מן הדין שיהיה פסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שיסייע שום ד"א לקול השופר. י"ל כיון דהסתימה עיקר כדי להחזיר השופר לקולו הראשון ואינו מועיל הוי הסתימה כמו שאינו דהא בלא סתימה זו נמי כשר דהא כל הקולות כשרים בשופר. אלא שהוא סותם ליפות הקול כמו בתחילה וכיון שאינו עולה בידו לאו סתימה מקרי:

דלא נשתנה קולו מחמת דבר אחר. דהא לא חזר לקולו שהיה לו קודם שניקב:

וא"א לנקב גדול כזה שלא יעכב התקיעה. אפי' בנשתייר רובו מ"מ נפחת מיעוטו וא"א שלא יעכב התקיעה בעוד שלא נסתם כדבסמוך:

א"נ כר' נתן והוא שנפחת רובו. ובמינו איירי מתני'. ויש כאן מקום תמיה דא"כ אמאי קתני במתני' אם מעכב את התקיעה דמשמע אפי' נפחת מיעוטו כמ"ש דא"א לנקב גדול כזה שלא יהיה מעכב את התקיעה אלא הכי ה"ל למיתני אם נפחת רובו פסול ואם לאו כשר. וע"ק היכי קתני ואם לאו כשר אף שאינו מעכב את התקיעה נמצאו תוקעין בשופר שרובה נחושת או זפת ועיין מ"ש בזה ס"ס זה. לכן מגיה המהרש"א וכן צריך להיות א"נ כר' נתן ובשלא במינו וכן הוא בתוס'. ונ"ל עוד שצ"ל כר' נתן ושלא במינו והוא שלא נפחת רובו. דאי נפחת רובו אפי' במינו פסול ללישנא קמא:

כי נשתנה הקול מחמת הסתימה ודמי לציפהו זהב. הקשה הרא"ם לא שמעתי טעם נכון הלא אין קול הסתימה כלל כיון דחזר למה שהיה קודם הסתימה והיה כשר ועיין שם שדחק הרבה בזה. וי"ל אע"פ שנסתם ועדיין מעכב את התקיעה א"א לצמצם שיהיה מעכב כ"כ כמו שהיה קודם הסתימה ונמצא דהוי שופר וד"א שהרי אין קול זה כמו כשהיה שלם ולא כשהיה נקוב. ומן הדין היה כשר דהא הסתימה כמאן דליתא דמי דבלא הסתימה היה כשר לתקוע בו ועדיין שם שופר עליו דהא בנשתייר רובו עסקינן. אלא משום דעכ"פ נשתנה הקול גזרינן דלמא אתיא לאכשורי בצפוי זהב ונשתנה הקול וזהו שדייק רבינו ודמי לצפהו זהב. כך תי' ב"י בביאור דבריו:

דכיון דעתה חוזר לכמות שהיה. פירוש קודם הנקיבה וזה אין מכחיש הטבע שאדם יוכל לצמצם להחזיר הקול כבתחילה כמו שהיה קודם הנקיבה כיון שסילק המניעה ממילא חוזר לקולו כבתחילה. ודלא כט"ז בסי' תקפ"ו ס"ק י' ותימה מ"מ אמאי כשר כיון דקודם הסתימה היה מעכב ועכשיו חזר לקולו והוי שופר וד"א כמו שציפהו זהב מבחוץ דפסול. וי"ל דכיון דבלא הסתימה כשר לתקוע בו והאי סתימה כמאן דליתא אלא בנשתנה קולו גזרינן משום ציפוי זהב אבל בלא נשתנה קולו בציפוי זהב נמי כשר. וטוב מזה ומזה נראה לי מלתא בטעמיה בכל זה. אם עדיין קולו פגום לאחר הסתימה מסתמא אינה מהודקת יפה מ"ה עדיין קולו פגום שמקצת הקול יוצא דרך שם ואותו סתימה מצטרפת לפסול ולא להכשיר דלעמוד ולינטל משם קאי מאחר שאינה מהודקת יפה וזהו הטעם כמו כן בצפוי זהב אם נשתנה קולו מסתמא יטול הציפוי משם ואינו בטל לגבי שופר. משא"כ אם חזר קולו כמו שהיה קודם נקיבה לא מקרי שופר וד"א דבטל הסתימה לגבי שופר. כמו בציפוי זהב אם לא נשתנה קולו בטל הציפוי לגבי שופר ולקחתי קצת סברא מס' בעל המלחמות. ונכון:

ואפילו אי פליגי אגמרא דידן. בהא דרבנן פסלי אם מעכב התקיעה קודם הסתימה מ"מ בפי' מתני' דקתני אם מעכב את התקיעה פסול. פי' אם מעכב התקיעה לאחר הסתימה ומ"ה מוקי לה בירושלמי כר' נתן ולא כרבנן דאי רבנן מאי אריא דקתני אם מעכב התקיעה לאחר הסתימה אפי' אם מעכב התקיעה קודם הסתימה לרבנן נמי פסול אלא ש"מ ר' נתן היא דס"ל במינו כשר אם היה מעכב קודם התקיעה ובתוספתא דקתני אם מעכב התקיעה. היינו נמי במעכב קודם הסתימה איירי. וזה נראה לי המשך כוונת תוס' ד"ה ניקב כו' ולכך נראה לי וודאי לפרש כו' ובירושלמי תני כו' ואפ"ה קאמרינן בירושלמי דמתני' ר' נתן היא. כלומר מדקא מוקי לה דווקא כר' נתן ש"מ דהמתני' איירי במעכב התקיעה לאחר הסתימה דאי רבנן אפי' קודם הסתימה נמי ודלא כפי' מהרש"א שרוצה לפרש ע"פ תי' רבינו דאף ר"נ קאמר כי אין זה מהמשך התוס' גם לפי דבריו ה"ל לפרש הך דמעכב התקיעה וסתמו בהירושלמי דלאחר הסתימה מיירי וק"ל:

גמרא דידן עיקר דאהעכבה קודם הסתימה לא חיישינן.

וכן פסק ר"י בכ"מ דבכל תרי לישני. נ"ל דצ"ל וכן פסק ר"ת וכ"כ רבינו בפ"ק דע"ז סי' ב' וכ"ה בתוס' שם:

ומיהו נראה דהכא לא דמיא לתרי לישני דעלמא. ועי' בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מא) ד"ה מאן:

וצריכין למעבד לחומרא. בהנהו תרי לישני. אבל בפלוגתא דרבנן ורבי נתן קי"ל כר"נ לקולא דד"ח פסק כוותיה וכל דבריו דברי קבלה:

כיון דאין הקול כמו שהיה קודם נקיבה. והט"ז בסי' תקפ"ו ס"ק י' כתב שם ז"ל אינו מעכב ולענ"ד כיון שהוא מינו אינו נקרא כלל ד"א ולא דמי לציפוי זהב וכ"כ הרא"ש בהדיא וז"ל אבל מינו אפילו נשתנה קולו אין ד"א גורם שיצא הקול וכל הקולות כשרים עכ"ל. ופלא בעיני איך נעלם ממנו דברי רבינו פה דאפילו בשאינו מינו אם הקול כמו שהיה קודם נקיבה אע"ג דקודם הסתימה היה מעכב התקיעה כשר. ויותר מהמה הלא פסק שם בש"ע וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו אם נשתייר רובו וחזר קולו לכמות שהיה בתחלה קודם שניקב והוא דעת הרא"ש שסומך עליו בשעת הדחק:

וראיתי גדולים שפירשו דר' נתן אואם לאו כשר קאי. הגדולים המה רש"י ורמב"ן במלחמות:

ואינו עיקר. דהא בתוספתא קתני בהדיא בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול. אמנם הרמב"ן הרבה להשיב על דברי המאור שס"ל כשיטת רבינו. אי ר' נתן ליתני במינו כשר לאשמועינן כת דהתירא. ולק"מ דהתנא קתני מלתיה אליבא דכ"ע ולרבנן פסול במינו. ותו הקשה דסתמא דמתני' במינו משמע כרישא דדבק שברי שופרות. גם זה אינו דזהו לשיטתו שדבקו מעצמו ע"י אור אבל רבינו כבר כתב לעיל סי' ט' כדעת רש"י דבדבק ממש קאמר ואיירי רישא נמי בשדיבק באינו מינו ותו הקשה וז"ל ותמה על עצמך לדברי בעל המאור שלא במינו פסול דר"נ והוא שמעכב את התקיעה וללישנא בתרא דר"י והוא שנפחת רובו הא נפחת רובו ואינו מעכב את התקיעה כשר נמצאו חוקעין בשופר שרובו של נחשת או של זפת. ולק"מ דאם נפחת רובו א"א להיות שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה כיון דרוב השופר נפחת ורובו לאו מכח קול שופר הוא: