קרבן נתנאל על פסחים ט

מיד מדלא קבע רב יהודה דבריו אמתני' אור לי"ד בודקין וצריך ביטול. אלא ש"מ דאתא לאשמעינן הבודק כלומר תיכף סמוך להבדיקה צריך שיבטל:

והוי . הסכים רבינו עם מ"ש תוס' לעיל (פסחים דף ד') ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם שאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו אע"ג דהפקר בפני שלשה מדאורייתא א"צ כ"א בפני א' או בפני עצמו א"נ י"ל כמ"ש הב"י סי' תל"ד דיוכל לבטלו ע"י שליח דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו בגילוי דעתו דלא ניחא ליה דלהוי זכותו בגוויה כלל סגי. ודלא כמ"ש הטור בסי' תל"ז דמדאורייתא בביטול בלב סגי ע"ש דזהו שיטת רש"י וכבר השיגו עליו בתוס' שזכרתי:

ועובר . והא דאמרי' ריש פ' כל שעה אי אשמועינן חיה משום דמצנעה לה ומה מהני אם יסתר במסתרים מ"מ הא עובר על בל יראה. התם איירי שהוא עומד עליהם עד שיאכלם ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשויר וכמ"ש רבינו בפ"ב סי' א'. וע"ש היאך מפרש הצריכותא דקאמר התלמודא וכדרך שפירשתי שם. ובב"ח סי' תל"ד ס"ק ג' הקשה על רבינו הלא חמץ אינו ידוע הוא וי"ל כיון דא"א לבית בלא פירורין וקים לן שלא מצאן בבדיקתו ה"ל כמו חמץ ידוע אבל חמץ שבבית שאינו ידוע כ"ע מודים דאינו עובר עליו אפי' בלא ביטול ע"כ ולא ידעתי מי הכניסו לדוחק זה עם היות שתוס' ר"פ כל שעה ד"ה ואי אשמעינן כ"כ דאין עובר כיון שאינו יודע היכן הוא וכן משמע בפ"ק דפריך וכי משכח לה ליבטלה משמע דכל כמה דלא משכח לא עבר על בל יראה ע"כ. אבל רבינו ס"ל מדלא כתיב לא תראה אלא לא יראה משמע לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראות ואע"פ שאינו יודע שהוא בביתו. ומה שהכריחו תוס' כן לפרש שם הצריכותא כבר פירשתי שרבינו דרך בה דרך אחרת. ומה שפריך פה בשמעתין וכי משכח לה לבטלה ס"ל דהכי פריך למה הצריכו לבטל בשעת הבדיקה מסתמא קודם שבא שעת הביעור מכבדין הבית מכל פירורי חמץ ואם יש בזוית גלוסקא יפיפיה ימצאנו להכי פריך וכי משכחת לבטלה. וע"ז משני דלמא אשכח בתר איסורא. משמע דס"ד דמקשן דאשכח קודם זמן איסוריה והתרצן ה"ה דהוי מצי לשנויי כיון דאשכחיה בתר זמן איסוריה אף את"ל דיכול לבטלה. מ"מ הבודק צריך לבטלה דאי אשכח בתר זמן איסוריה כבר עבר אבל יראה ואע"פ שלא היה יודע שהוא בביתו. אלא האמת משני דאפי' לבטלה אינו יכול ועובר למפרע בבל יראה אבל התוס' סברי דהא דפריך וכי משכח לבטלה אפי' כי משכח לבתר זמן איסוריה מ"מ אינו עובר כל כמה דלא משכח ולהכי צריך לשנויי דלא מצי לבטל בתר זמן איסוריה:

חיישינן במקום הראוי לראות נמצא עובר על בל יראה ואע"פ שאינו רואה ואע"פ שאינו יודע ואי אשכחה בתר שעת איסוריה נמצא עובר עד שעת מציאה על בל יראה. ורש"י ס"ל דכ"ז שאינו רואה אינו עובר וכמ"ש רש"י להדיא דף ו' ד"ה דעתו לחזור כשראהו עובר עליו. מש"ה פי' שחס עליו לשורפה ומשהה אפי' רגע א'. ורבינו לא פי' כן דאי חס לשריפה מאי פריך וכי משכחת לבטלה הא חס עליו לבטלה וכשמשהה ע"מ לשורפה אינו עובר עליו. ולפי' התוס' צ"ל דחיישינן שמא יתעצל בהבערה. ונמצא עובר על בל יראה ועי' בב"ח סעיף ג' קשה לפי פירושו מאי איסורא יש בגלוסקא יפיפיה עד שעת מציאה אינו עובר בשלא ראה. ולבתר דאשכח מהדר לשרפה דהא אינו חס עליה וכשמשהה ע"מ לשורפה אינו עובר ואי משום דמתעצל בביעורה א"כ מה זה שפי' רבינו שהיה באחת מן הזויות אף אם ימצא באיזה חור וסדק איכא למיחש בתר דאשכח יתעצל בביעורה:

ששניהן כא' טובים. היינו שיבטל ביום מטעם שכתב בסמוך ובלילה צריך שיבטל שאם היינו עוקרין ביטול הלילה היה נראה כחולק על התלמוד ורבותינו האחרונים שתקנו ביטול בשעת שריפה לא באו לעקור עיקר הביטול שבתלמוד כ"א להוסיף. סמ"ק. ומ"א כתב שמא פעם ישרוף אחר שעה חמישית ואז לא יוכל לבטלו:

ולא . אבל בזמן התלמוד היה שעת שריפה בשעה ששית ואז לא יוכל לבטלו:

וגם . דברי רבינו נראים כסותרים דבתחלה משמע שמבטל אפי' חמץ שראה ובתר הכי כתב וגם לא ביטל בלילה אלא החמץ שלא ראה. ועוד בנוסח ביטול הלילה דלא חזיתיה לבטל ובנוסח ביטול היום דחזיתיה ודלא חזיתיה. ופי' הב"ח דדרך העולם דבשעת הבדיקה כמו כן מצניעין הככר שאוכלין ממנו בלילה וביום. והוא בכלל ביטול דלא חזיתיה אלא שאח"כ חוזר וזוכה בו: