קרבן נתנאל על פסחים פט

דטיבול ראשון אינו אלא להיכרא כו' אבל טיבול שני הוא של מצוה. וליכא להקשות הא קי"ל כרב חסדא דאמר מברך ברישא על אכילת מרור. ולבסוף אכל חסא בלא ברכה. מ"מ עיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה כדכתיב על מצות ומרורים. אלא שמועלת הברכה של טיבול ראשון לטיבול שני כמ"ש תוס' דף קט"ו ד"ה מתקיף:

תניא אכלו בלא מתכוין יצא. ותו פסק כר"י אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת. ובגמ' דייק מזה דס"ל לר"י דמצות צריכות כוונה. וא"כ יש תימה כיצד מזכי שטרי לבי תרי. וכבר הקשה עליו בס' ב"י בסי' תע"ה. וב"ח תירץ דמצוה דר"י לאו דוקא ולא נידוק מיניה מצות צריכות כוונה. דהא בסוגיא דלולב הגזול דף מ"ב מוכח לאביי ורבא אליבא דר"י דמצות אינם צריכות כוונה. וא"כ ודאי לאותה סוגיא צ"ל מצוה לאו דוקא ע"ש באריכות. ולי דבריו תמוהים חדא דא"כ יהיו סוגיות מחולקים. דהכא דייק מדר"י דס"ל מצות צריכות כוונה ועוד לשיטת ב"ח תקשי לך ר"י אהדדי דהא בפ' לולב הגזול סבר מצות אינם צריכות כוונה ובפ' ראוהו ב"ד סבר ר"י בדף כ"ח דבעינן דעת שומע ומשמיע. וליכא לחלק דהתם במילי דאורייתא. דהא לולב נמי דאורייתא. דהא ר"י איירי בזמן בהמ"ק. כדאוקי הש"ס התם דף מ"ד דבזמן שאין בהמ"ק לולב אין דוחה שבת אפי' ביום ראשון. ועוד דמסוגיא דפ' לולב הגזול כי דייקת שפיר אינו מוכח דר"י ס"ל מצות אין צריכות כוונה. והא דפריך מעידנא דאגביה נפיק ביה. אדאביי קא פריך. דקאמר התם לא שנו וכו'. ואביי ורבא סברי תרווייהו מצות אין צריכות כוונה. אבל לר"י באחת אין קושיא. ומכל הלין נ"ל ליישב בדרך אחר להיות דברי חכמים הרא"ש והטור קיימים. וזהו דאיכא למימר הא דתני בברייתא אכלו שלא במתכוין יצא היינו בדיעבד. והא דר' יוסי דאמר חצוה להביא חזרת היינו לכתחלה. וכ"ת א"כ מאי פריך לר"ל מהא דתניא אכלו שלא במתכוין דלמא ר"ל נמי דקאמר מצות צריכות כוונה היינו לכתחלה. י"ל דמתחלת הסוגיא סבר דהלכה כרב הונא כדקי"ל בכ"מ רב הונא ורב חסדא הלכה כרב הונא. א"כ ש"מ דר"ל ס"ל דאפי' בדיעבד נמי צריך כוונה. דאלת"ה אמאי מברך בטיבול שני על אכילת מרור הא הוי ברכה לבטלה דהא בדיעבד יצא. וכ"ת א"כ מאי האי דפריך לר"ל. ה"ל להעמיד קושיא זו על המתני' מברייתא. י"ל דהוי מוקמינן מתני' בשאכלו חזרת בטיבול ראשון ע"מ שלא לצאת בו. וזהו מוסכם מכל הפוסקים אפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה אם מתכוין שלא לצאת לא יצא. אבל לר"ל מותיב שפיר. דע"כ ס"ל לר"ל לדוחק לאוקמיה המתני' בכה"ג. דאל"כ היאך אמר זאת אומרת מצות צריכות כוונה מנ"ל לדייק כן אימא לעולם מצות אינם צריכות כוונה אלא דמתני' איירי בשנתכוין שלא לצאת. מש"ה פריך שפיר עליו מברייתא. ומשני תנאי היא. דר"י ע"כ צ"ל דבדיעבד נמי לא יצא. דאלת"ה לר"י נמי תקשי לך אמאי מברך בטיבול שני לפי מה דקי"ל כרב הונא הא הוי ברכה לבטלה. וכל זה בתחלת הסוגיא. אבל בתר דמסיק דהלכתא כרב חסדא מעתה אית לן למימר שפיר דר' יוסי בלכתחלה. וברייתא דקתני אכלו שלא במתכוין יצא בדיעבד. וליכא להקשות דהוי ברכה לבטלה. דהא לרב חסדא באמת מברך על טיבול ראשון. והא דבפ' ראוהו ב"ד סי' י"ח מביא רבינו סעד מפ' ערבי פסחים דר' יוסי סבר מצות צריכות כוונה. י"ל דכל מה שאמרנו וענינו היינו לשיטת רבינו. אבל לשיטת הרב אלפס. דלא מייתי הך ברייתא אכלו בלא מתכוין יצא אלא הך ברייתא ר' יוסי ולדידיה הסוגיא כפשוטה דר"י ס"ל דאפי' בדיעבד מעכבת הכוונה. והתם כתב רבינו ראייתו מסוגיא דשמעתין ליישב שיטת הרי"ף ע"ש. ואם תקשי לך הלא דברי רבינו סותרים דהא בפ' ראוהו ב"ד מסיק ומסכים עם הרב אלפס דבעינן דעת שומע ומשמיע. ובפירקין פסק אכלו בלא מתכוין יצא יש לפרש דאית לן לחלק בדאורייתא מעכבת הכוונה אפי' בדיעבד אבל מרור שהוא מדרבנן ס"ל דאם אכלו בלא מתכוין בדיעבד יצא כמו שמחלק תוס' שם בסברא זו בדף כ"ח ע"ש ודו"ק:

אבל בירקות הראשונות כו' א"צ מהם כזית. ומהר"ל מפראג הוכיח כדעת הרמב"ם דבירקות נמי צריך כזית מדפריך והא טביל ליה חדא זימנא. הא לא נפיק בטיבול ראשון כיון דלא אכל כזית. אע"כ מוכח דבטיבול ראשון נמי בעינן כזית. ופ"ח תירץ דכל זה מקשה ה"ל לרבנן לתקוני שיאכל בטיבול ראשון כזית ולא בעי טיבול שני ע"כ. וליתא דלא רצו חכמים לתקן כך כיון דלא בעידן חיובא לכתחלה דכתיב על מצות ומרורים. ול"נ פשוט דלפי מ"ש תוס' דהוכחת ריש לקיש דס"ל דמתני' איירי מסתמא בכל ענין אפי' היכא דאית ליה שאר ירקות. כמו זה נמי איכא למימר דהוכחת ר"ל דאיירי בכל ענין אפי' אכל כזית וע"ז שפיר קאמר בכה"ג והא טבל חדא זימנא:

דאינה דוחה את השבת דלא כתיב בה במועדו. רצונו דאפי' למ"ד דחגיגת י"ד דאורייתא אינו אלא מדאורייתא רשות דלא כתיב בה במועדו. וכפי' הרמב"ם. וזה שאמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה אלא במועט אתיא כדי שיהא נאכל על השובע זהו הטעם מן התורה. והביאו לזה דהיה קשה ליה הא דאמרי' לעיל (פסחים דף ע'.) פי' יהודה בן דורתאי אי כפי' רש"י משום חגיגת י"ד קשה שני קושיות תוס' שם בד"ה מאי טעמא ואי כפי' תוס' קשה אמאי הוצרך בן דורתאי לפרוש ולהתרחק הלא יכול להביא חגיגתו כל שבעה. לכך בירר לו דבן דורתאי פי' משום חגיגת י"ד וט"ו ולא קשה קושית תוס' על פירש"י דאינו דוחה שבת ולא חשיב קבוע לה זמן דאינו אלא רשות מדאורייתא. ואם תיקשי לך למה לי לפרש שרבינו סובר דבן דורתאי פי' משום חגיגת י"ד וחגיגת ט"ו. הלא תאמר שמפרש כפירש"י דמשום חגיגת י"ד לבד פירש. וכיון דרשות מדאורייתא חגיגת י"ד כמו כן ל"ק קושית תוס' י"ל דא"כ הא דפריך התם ורבנן מאי טעמא לא דחי שבת הא ודאי קרבן ציבור אם כולה שמעתתא אזלי בחגיגת י"ד לחוד פירכא זו נמי קאי אחגיגת י"ד ומאי פריך הא כיון דרשות היא פשיטא דלא דחי שבת לכן מוכרח אני לומר שס"ל דבן דורתאי פי' משום חגיגת י"ד וט"ו. והא דפריך ורבנן אמאי לא דחי שבת קאי אחגיגת ט"ו ודו"ק:

והר"י מקורביל כו' אבל בא בע"ש. מקשין העולם שדבריו נגד סוגיא שם דף ע' דמשני כגון שבא בשבת דלפי דבריו ליכא לאוקמיה כלל שחל להיות בשבת דא"כ החגיגה בא מע"ש ועדיין קשה אמאי צריך לטבול הא ודאי טבל כבר לצורך חגיגה. ועוד סכין בי"ג אמאי שונה ומטביל הא בעי הערב שמש ביום ה' לצורך חגיגה הנשחט מע' ש דע"כ איירי נמי בשחל בשבת כמו קופיץ דאין סברא לחלק הרישא. ונראה ליישב דבריו ע"פ מה שהקשו תוס' וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קי"ל דלא מזין ולא טובלין. ולכאורה אין מקום לקושית תוס' דהא אמרי' במס' ביצה דף י"ח אם נטמא בולד הטומאה כיון דא"צ הערב שמש מותר לטבול בשבת ויו"ט וליכא למימר דהכי קשיא להו דניחוש שמא נטמא באב הטומאה. דהא אי נטמא באב הטומאה בודאי הטבילו מאתמול משום חגיגת ט"ו כיון דאסור להטבילו בשבת. כמו שהקשה מהרש"א וי"ל דע"כ לא איירי בולד הטומאה דא"כ קשיא רישא סכין שוחט בה מיד הלא יש לחוש שמא נטמא בולד הטומאה אע"כ צ"ל דה"ק שוחט בה מיד כלומר ע"י טבילה שא"צ להמתין על הערב שמש א"כ שונה ומטביל פי' דבעי נמי הערב שמש כדין טבילה דאורייתא דשמא נטמא באב הטומאה ע"ז קבעו קושייתם אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל הא קי"ל ולא טובלין. כל זה צריכין לדחוקי בפי' הברייתא כדאמרן לפי' התוס'. אבל לסברת ר"י מקורביל ל"ק קושית התוס' ובמאי דמשני וכגון שבא בשבת הכי פי' בברייתא סכין הנמצא בי"ד שוחט בו מיד דבעלים כבר טבלו לצורך חגיגה הבא מע"ש. ובי"ג שונה ומטביל דשמא נטמא בולד הטומאה. וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל דשמא נטמא בולד הטומאה דא"צ הערב שמש ויכול לטבול בי"ד אף כשחל להיות בשבת ודו"ק: