קרבן נתנאל על פסחים פ

וי"ל פשט ידיו ליקח הכוס לפי שהיה מאריך אבל עדיין לא שתה. משמע מהכא דכוס של חובה כגון ברכת הזימון וקידוש עם היות שיש לכל א' כוס מיוחד מ"מ אין האחרים נוטלין כוס בידם זולת אותו שמכבדין אוחו להוציאם לחוד. וזה שאמר הכתוב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. וע"ז שאמרו חז"ל ברכת הזימון מנ"ל. דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל. וה"פ כוס ישועות אשא שהוא כוס של ברכה אימתי ובשם ה' אקרא זהו ברכת הזימון. אבל בהמ"ז ביחיד אף למ"ד טעונה כוס מ"מ אינם אוחזים הכוס בידם רק מניחין אותו על השלחן לפניהם וכמ"ש רמ"א בסי' קפ"ב. גם בכתבי האר"י כשמברך יחידי יתן ימינו על שמאלו נגד החזה ויסגור עיניו. ודלא כב"ח וכה"ג שפקפקו ע"ש:

ויש מפרשים. כ"כ תוס' שם בפ' שלשה שאכלו:

יכול אחר לטעום לפניו. ובפ' שלשה שאכלו סי' ט"ו אבל קידוש יכול להוציא אע"פ שיצא כבר הלכך א"צ לטעום כלום ע"כ. ה"פ לטעום כלום קודם המסובין אבל עכ"פ הוא צריך לשתות. דהא בהך עובדא דרב אשי במחוזא ודאי היו בקיאים אך שכיבדו לכבודו ובכה"ג ודאי צריך לשתות דדוקא בשאינם יודעים אז יכול להוציאם אע"פ שאינו נהנה כמ"ש בש"ע סי' רע"ג ס"ד ע"ש:

וכן בשבת אם רצה כל אחד לאכול מככרו צריך שיהא לפניו שתים משום לחם משנה. ומכאן נראה כשהמסובין צריכין לככרו של בעה"ב בשבת ויו"ט צריכין לכוין לצאת בברכת המוציא. כמו בקידוש. ובעה"ב צריך לכוין להוציא המסובין דבעינן דעת שומע ומשמיע ואז הוי כאלו כל המסובין היו בוצעים על לחם משנה כמו שמוציא הבעה"ב את המסובין בכוס של קידוש ודי להם בעניית אמן. ה"ה בברכת המוציא עכ"פ בשבח אם אין להמסובין לחם משנה יענו אמן ולא יברכו ברכת המוציא וכן מצאתי בשו"ת בכתב:

היה הקידוש הפסק והיסח הדעת בין נטילה לברכת המוציא. וא"ת יקדש אריפתא. י"ל דס"ל לרב ברונא דאין מקדשין על הלחם. א"נ דמ"מ הוי הפסק והיסח הדעת בין ברכת המוציא לאכילה:

אבל לשמואל דסבר אין קידוש אלא במקום סעודה הוי קידוש אתחלתא דסעודה ולא הוי הפסק. ואם תקשה א"כ למאי נפקא מיניה אייתי רבינו הך מימרא דר' יצחק דהא קי"ל כשמואל כמו שפסק רבינו לעיל סי' ד' ה'. איכא למימר לאשמועינן דבחביבותא תליא מלתא ואם נטל ידיו רצה מקדש על הפת רצה על היין דלא הוי הפסק:

ולא פליגי רבנן בין מקדש אחמרא למקדש אריפתא. ולפ"ז אידחי מימרא דרב ברונא ורב אדא לגמרי. והלשון שכחינן לשמעתתיה דרב משמע שאמר רב מילתיה לענין נטל ידיו ושכחו. ה"פ דרב אמר צריך לקדש קודם שיטול ידיו והמה טעו בשמועתן ואמרו הנוטל ידיו לא יקדש. וזהו שכתב הרשב"ם מיהו לכתחלה כו' ר"ל מקדש ואח"כ נוטל. והטור הביא בשם רב עמרם ולאחר שמקדש על הכוס נוטל ידיו ומברך על נט"י. אבל אם נטל קודם לא יקדש על היין אלא על פת דאמר ר' ברונא נטל ידיו לא יקדש דהוא סבר לדוחק שרב ברונא ורב אדא טעו בשמועתן לגמרי. אלא ה"פ זימנין דחביבא ליה ריפתא ומשי ידיה תחלה. וזימנין דחביבא ליה חמרא ולא משי ידיה בתחלה אך קידש בתחלה על היין ואח"כ נטל לידים והא דאמר רב ברונא נטל ידיו לא יקדש. היינו על היין אבל על הפת מקדש. אך רב ברונא סבר דלגמרי לא יקדש אפי' אריפתא ועל דא אמר רב יצחק דאשכחו שמעתתיה דרב דאפי' נטל ידיו יקדש על הפת:

ור"י חילק כו' ור"ת תירץ כו'. ולדבריהם אפי' לכתחלה יכול ליטול קודם קידוש וכן הביא הטור דעתם. אכן יש לומר שכתבו כן לדינא והמה בעצמם י"ל דנהגו לקדש קודם נטילה. אך הרא"ש הנהיג בעצמו ליטול ידיו קודם קידוש. ואית לן למימר כיון דקי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה ולכך קריאתו עדיף טפי והוי עונג אם נטל ידיו פן יפליג לדברים אחרים כך יש ליישב טעם מנהגו. אלא שהטור כתב עליו ואני תמה על מנהגו שצריכין לדחוק ולהוציא מימרא דרב ברונא מפשטה ר"ל דלדברי אביו צ"ל דרב ברונא אידחיה לגמרי ולא אמר רב דבר זה מעולם וזה דוחק. ועדיף טפי לנהוג לקדש ברישא והדר ליטול ידים. וא"כ איכא למימר דרב ברונא אמר אמת שאמר רב הנוטל ידיו לא יקדש והיינו על יין אלא שרב ברונא טעה בהבנת מימרא דרב וסבר דלא יקדש כלל אפי' אריפתא והרב ב"י נדחק בפי' תמיהת הטור והנכון כמו שכתבתי: