קרבן נתנאל על פסחים נח

אנן לא אפשר לן. מהא הוכיח מ"א ס"ק א' בסי' רנ"א הא דאמרי' העושה מלאכה בערבי שבתות אינו רואה סימן ברכה אבל פרקמטיא שרי. ולי אין ראיה מזה אימא עד חצות היום עושה בסחורה ולא יותר ונראה להביא ראיה מהאי שלהי פרק איזהו נשך דרב אשי שלח לרבינא בהדיא פניא דמעלי שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאיתרמי לי קטינא דארעא למיזבן ע"ש. ראיתי בחידושי פוסקים של אדמו"ר מוהא"ב שמביא ראיה מהך עובדא דבני בישן שאפי' התרת נדר לא מהני דכי בפעם א' מתו כולן אבוהון ובפעם אחת באו בניהם לשאול שאלה זו אלא ודאי שגם בתחלה נהגו בניהם ג"כ שלא הלכו מצור לצידון. א"כ קשה אמאי אמר להו ר"י אל תטוש תורת אמך תיפוק ליה מצדם צריכים לקיים נדרם אלא ודאי פשוט להכי קאמר אל תטוש דלא מהני להו התרת חכם אבל אי מצד עצמם היה רשאי להתיר להם ודלא כפוסקים שאמרו דמהני התרת נדר אפי' למנהג שנהגו אבותיהן ע"כ. ולא אוכל להבין את מושל. דאיכא למימר משום הני בניהם שיש בהם שעדיין לא נהגו במנהג אבותיהם מש"ה אמר ר"י להן שאל ישנו ממנהג אבותיהן משום אל תטוש:

אמר רב חסדא ובכותאי. משמע הא בפני ת"ח רשאי להתיר בפניהם. ונסתפק ר"י במנהג שאינו חשוב דיכולין להתיר בפני ת"ח אם יכול להתיר להם כדמשמע לקמן ולא רצו לומר להם מותרין אתם משום דבני מדינה חשיב להו ככותאי אבל לתלמידים משמע שהיו אומרים מותרים אתם. או דילמא דיכול להתיר עצמו בפניהם אבל להם אין להתיר וה"ק לא ר"ל להם מותרים אתם ומה שהחמרתם לא מחמת איסור אלא מחמת מנהג שטות ולתלמידים היה מתיר עצמו בפניהם אבל לא להם. ורבינו לא הזכיר מספק זה שנראה פשוט לו מדקתני לא ר"ל מותרים אתם ודייק הא במקום ת"ח היה אומר להם מותרים אתם. והא דקתני אי אתה רשאי להתירן בפניהם בכותאי משמע הא במקום ת"ח רשאי להתירן בפניהם אבל אין רשאי לומר להם מותרים אתם. דאיכא למימר לרבותא נקט הכי דבכותאי אפי' בפניהם אסור לנהוג היתר:

וקשה היאך התיר רבי בית שאן. וקשה אימא בית שאן מקום ת"ח היה. ותי' פ"ח דבית שאן היה מכובשי עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. ושם לא היו מצויים ת"ח כמ"ש תוס' ריש גיטין באשקלון. ובס' משא מלך תי' דבמקום ת"ח רשאי לנהוג היתר בפניהם. אבל אסור לומר להם מותרים אתם וא"כ מ"מ קשה היאך התיר רבי בית שאן ואמר להם מותרים אתם. ולפי מ"ש לעיל רבינו ס"ל דרשאי לומר מותרין אתם צ"ל כתירוץ ראשון:

אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים. מדקאמר יכול להתיר לו ולא אמר יכול להתיר להן וקאי אכולהו שיכול להתיר החכם אפי' מנהג בנים שהיו נוהגים במנהג אבותיהן. ש"מ דבכה"ג אין החכם יכול להתיר. והדעת תורה נותן זה. דהא עיקר התרת חכם. אחר שהנודר מתחרט שקיבל עליו מתחלה בתורת נדר והוי כנדרי שגגות. זה שייך באדם עצמו שנהג באיזה דבר לסייג ולפרישות. משא"כ בבניהם שנוהגים במנהג מחמת אבותיהם שקבלו עליהם מנהג זה. מאי מהני פתח חרטה של הבנים אם הם מתחרטים אבותיהם אשר בארץ המה אינם מתחרטים. אך הב"י סי' רי"ד כתב ז"ל דהא דאמרי' בפ' מקום שנהגו דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור א"א רשאי להתיר בפניהם. והיינו דוקא בכותאי או במקום שאינם בני תורה. היינו דוקא כשהיו יודעין שהן מותרים ואסרו עצמן בהם. ובניהם החזיקו במנהג אבותיהם וסוברים דמדינא אסירי כי האי דבני ביישן דאיתא התם דא"א רשאי להתירן בפניהם ממילא בלא התרת חכם. ומיהו ע"י שאלת חכם ופתח חרטה מתירין להם ע"כ. ונראה לפרש דה"ק דודאי ע"י שאלת חכם אין יכול להתיר להם מנהג של אבותיהן. אך בהך שנהגו בניהם שסברי שמדינא אסור והוי לגבייהו כמו נדר וכדי להצילם שלא יכשלו בעון נדרים יוכל להתיר להם אותו נדר ומנהג. אמנם אותו מנהג שצריך לנהוג כמנהג אבותיהן אין להם היתר בחרטה משום אל תטוש. אמנם אין איסור חמור עליו כמו נדר שהנהיג מצד עצמו. כנ"ל. וה' ינחני בדרך אמת. וכל הפוסקים האריכו בזה. מהרשד"ם ומהר"י קולין ובס' פרי חדש א"ח סי' תס"ח ובסי' תצ"ו. ובשו"ת מים רבים בי"ד סי' ס"ה וס"ו והנלע"ד כתבתי. והילך לשון פ"ח בסי' תצ"ו בדיני מנהגי איסור. ומיהו ע"י שאלת ופתח חרטה מתירין להם כשאר נדרים כן נ"ל עיקר. והכי איתא בירושלמי דגרס התם בני בישן קבלו עליהם שלא לפרש בים הגדול אתון שאלון לרבי א"ל אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול אנו מה אנו. א"ל מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו ממנהג אבותיכם. ופריך ואין אדם נשאל על נדרו ומשני תמן מי שנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו. כלומר כיון דכן אין לבנים התרה כסברת הרשד"ם. הדר פריך כ"ש יהיו מותרים. כלומר אם אפי' האבות שנדרו יש להם התרה במכ"ש הבנים שהם עצמם לא נדרו דקילי טפי והשיבו דרבי תלמידיה דר' יהודה דאמר אסור לפרש בים הגדול. כלומר וא"כ היה מנהג מיוסד ע"פ הדין ולית ליה התרה. מהנא שמעינן דמנהג מחמת סייג אית ליה התרה תרתי שמעינן מיניה דכי היכי דלאבות יש להם התרה ה"ה לבנים וכל דכן הוא עכ"ל. ואגב שיטפיה במחילת כבודו לא דק. דכפי ס"ד המקשן סבר שהן נהגו שלא לפרש בים הגדול כמו שנהגו קצת בני אדם שלא לאכול גבינה או לפת שהוא דבר רשות. ומש"ה פריך כ"ש יהו מותרים בלי התרה כלל אטו אם נהגו אבות איסור בדבר הרשות שאתה אומר שהבנים צריכים לנהוג כמנהג אבותיהם. כמו שהזכיר סברא זו במ"א סי' תס"ח ובפרי חדש שם מכח קושיות ר"א מזרחי ע"ש. אמנם בתר דמשני דרבי ס"ל כר"י דאמר אסור לפרוש בים הגדול. נמצא הנדר משום סייג מש"ה אין להתיר לבנים אפי' ע"י התרת חכם:

כדפריך לקמן ממתני' ארבה בר בר חנה. דודאי בשינויא דרב אשי דמחלק בין דעתו לחזור או אין דעתו לחזור. מתני' וברייתא נמי מתורצים. אך על המקשן קשה אמאי לא פריך מתני' וברייתא אהדדי.