קרבן נתנאל על פסחים מו

ורש"י פי'. כ"ה בפירש"י שלפנינו וקאי על האדם:

וגם . כלומר ריב"א ס"ל נמי שעובר עליהן בבל יראה ומש"ה צריך להעבירם מן העולם אך בזה נאיד מפי' רש"י שלא קאי על האדם המשהה מדלא תני עוברים עליהן. ויש מקשין אימא דריב"א ס"ל דאינו עובר בבל יראה וכמו שדקדק ר"ת אלא דמש"ה עוברים מן העולם מטעמא דבסמוך שמא אתי למיכל מיניה כיון דלא בדילי. והבל הוא דא"כ למה דקדק מדלא תני עוברים עליהם ה"ל לדקדק על פירש"י כמו שדקדק ר"ת דאינו עובר בבל יראה:

משמע . דאי מלתא באפיה נפשיה הוא וקאי אלו באזהרה על אכילה הכי ה"ל למיתני הרי אלו באזהרות בל יאכל ובל יראה:

וכי . ויש להליץ דודאי לכל מילי איתרבי אלא לענין כרת מיעוט הכתוב מדכתיב כל אוכל חמץ ונכרתה אש נתרבה אפי' נתחמצה מחמת דבר אחר מכל אוכל מחמצת ונכרתה חמץ מעצמו ל"ל אלא ע"כ למעט תערובת חמץ מכרת וכך דייקי המאור והר"ן ע"ש:

ופי' ר"ת. ויש להקשות מאי נ"מ בכל הני פירושים הא רבינו מסיק בסמוך דלא קי"ל כר"א. ומצאתי בס' שו"ת פני יהושע סי' ט"ו ישוב לזה דנ"מ לדידן כגון היכא דאיכא כזית בכא"פ דמודי רבנן דלוקין על אכילתו א"כ לפירש"י עובר נמי בבל יראה ולפיר"ת אינו עובר ע"כ. ודבריו תמוהים דבכה"ג חמץ גמור הוא כמו בכל איסורין שבתורה והוא בכרת לכ"ע ועובר בבל יראה עליהן. אמנם כן הוא צריך לכנוס בפתח דחוק לשיטתו דס"ל אליבא דחכמים שם איסורא בעלמא מדרבנן הוא בתערובת כמו שהאריך. אבל האמת יורה דרכו כמו שאבאר דלרבנן מלקי הוא דלא לקי על התערובת אבל איסורא דאורייתא איכא נ"מ בין הני טעמים אף לדידן לטעם דהחמירה תורה לעבור בבל יראה מותר להשהות אבל לאידך טעמא משום דלא בדילי אסור להשהות אפי' לרבנן כיון דלא בדילי מיניה שמא יבא לאכלו ואכילה אסור מיהת מדאורייתא וק"ל:

כעין פי' ריב"א. שפי' שעוברין מן העולם. דלפי' ר"ת נמי קאי על האוכלין ולא על האדם:

דמפרש . עי' בתוס' בדבור הראשון של מסכתא זו:

אע"פ שבטלו מותר להשהות כל אלו בבית לפיר"ת כצ"ל ותיבת היה ט"ס. דהא ר"ת ע"כ ס"ל כאידך טעמא משום דהחמירה תורה דאלת"ה ה"ל לפרש ואלו עוברין מן העולם. ובתוס' שם הובא בשם הרשב"א אפי' לפיר"ת לטעם דהחמירה אסור להשהות דלא פלוג רבנן מדתני שיאור ישרוף ע"ש. ור"ת מוקי לה להך מתני' דאיירי ביו"ט. וה"פ כיון שהתחיל העיסה להיות שיאור ביו"ט א"א לאפות דלאו אוכל נפש הוא וא"כ ע"כ יניח ואתיא לידי חימוץ גמור מש"ה ישרף וכמו שפסק הב"ח בסי' תמ"ו חמץ שנעשה ביו"ט מבערו ביו"ט וזהו מחלוקת הפוסקים בטור והרשב"א כדל כאינך פוסקים דאסור לשרוף אפי' חמץ הנעשה ביו"ט. ועי' מ"א סי' תמ"ב ס"ק א':

ושכר של שעורין ושל חטים היה אומר ר"ת דאסור להשהות כו'. דוקא בשכר המדי הוא דשרי מדחילק רבינו בהאי ע"כ ס"ל דטעם הבדיקה משום דחמירה וכסברת ר"ת. דאי לטעם משום דלא בדילי מיניה אפי' שכר המדי אסור להשהות. ומכאן קשה לי על הטור סי' תל"א שכתב טעם הבדיקה לפי שאדם רגיל בו כל השנה וחשו שמא יבא לאוכלו ולא שת לבו לדברי ר"ת והרא"ש אביו וצ"ע:

וכן . לקמן (פסחים דף מ"ד ע"א):

רב אלפס. לעיל פ' כל שעה סי' י"ג ושם תראה מה שכתבתי באריכות בזה כדי שלא תקשה דברי רבינו אהדדי:

מחמיצין . ולפי' ר"ת לעיל פ' כל שעה סי' י"ג דאפי' עם מים לא מקרי אלא חמץ נוקשה ודאי קשה מהך דחומץ אדומי למה חשבינן לחמץ גמור ע"י תערובת. ותי' ר"י שהשעורים שורין במים קודם שמשימין ביין כ"כ תוס' פ' הנזכר דף ל"ה ע"ב:

מילקא . דעתי לומר משום דס"ל כר"י דדריש מכל חלב דחצי שיעור אסור מן התורה וה"נ דרשי רבנן כל דגבי חמץ ולענין איסורא כשהוא בעין אינו צריך דילפינן מחלב. וע"כ אתיא כל דגבי חמץ לאסור אפי' ע"י תערובת ורבנן נמי דרשי כל לענין איסור לחוד ולא למלקות וכן מצאתי בהר"ן דהך איסורא איכא היינו מדאורייתא דחצי שיעור אסור מן התורה. וכ"ה דעת הב"י בסי' תמ"ב וכ"כ מהרש"א דף מ"ג בתוס' ד"ה מאן תנא ועי' בתוס' דף מ"ד ד"ה לענין. ומה שהקשה מהרש"א שם יש ליישב ע"פ הנחה זו. ודע שבטור שם כתב וז"ל ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו בתערובת חמץ. ולא חמץ נוקשה אלא איסור דרבנן ולפ"ז מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר פסח ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ע"כ. הרי לפניך דאינו אלא איסור דרבנן וזה שהקשה ט"ז וס' פני יהושע על הב"י ע"ש. איברא דיש לתקן לשון הטור דבודאי גבי תערובת כתב דוקא שאין לאו בתערובת משמע הא איסורא דאורייתא איכא. ומ"ש אלא איסור דרבנן נמשך על ולא חמץ נוקשה. וא"ת אם מרבינן תערובת לאיסורא מכל א"כ נוקשה נמי לרבי לאיסורא י"ל דמסתבר לאוקמיה אתערובת לאיסורא כיון דבלא"ה כשהוא בעין אסור מדאורייתא דחצי שיעור הוא ובס' פני יהושע חולק על הר"ן באומרו דע"כ תערובת חמץ אינו איסור דאורייתא דא"כ עובר נמי באיסור בל יראה כמו שהאריך למעניתו שם דעל חצי זית נמי עובר בבל יראה ע"ש באריכות אבל לפי שיטתי דתערובת חמץ אייתינן מריבוי דכל לרבנן א"כ לק"מ דאפי' באכילה לא הוי מחייב אי לאו דרבינן קרא ומהיכי תיתי בל יראה וכמו שהקשה ר"ת על פירש"י ואף לשיטתו דחצי זית עובר עליהן בבל יראה היינו כשהוא בעין ולא בתערובת ודו"ק:

דליכא . אע"ג דלקמן בשמעתין דהיתר מצטרף לאיסור (פסחים דף מ"ד) מסיק הש"ס דבכותח יש כזית בכא"פ. הכא באכילה איירי דלית ביה כזית בכא"פ דאי בעיניה קא שריף בטלה דעתיה. אי מישטר קשטר לית ביה כזית בכא"פ:

אע"ג . דהא קתני הרי אלו באזהרה:

שיאור . ותימה דהא איכא למימר דהתם היינו טעמא משום דמספקא ליה לר"י אי שיאור חמץ גמור הוא או מצה כדאמרי' בפ"ק דחולין דף כ"ג ומ"מ ליכא למפשט מהך מתני' דאי נמי דבריה בפני עצמו היא אסרתה התורה וגרע מנוקשה וצ"ע:

בלשון . ולאפוקי דעת המאור שאמר כיון דשנה רבי לר' מאיר בלשון חכמים א"צ לשנות גבי שיאור שלוקה עליו ולא כן דעת הרמב"ן ורבינו דאטו בחדא מחתא מחתינהו היכא דאמר אמר:

הלכך . אם שהוא דוחק סמך הרי"ף אדר"י דאמר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר והא ר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה וא"כ חמץ בפסח נמי. אע"כ דלא ס"ל לר"י הך סתמאכשאר סתם דסתמא קמא הוי סתם יחידאה כר"מ או כר"א וסתמא [בתרא] אתיא כחכמים ואולמי הך סתמא וכמ"ש תוס' בפ' מרובה (בבא קמא דף ע':)