קרבן נתנאל על נדרים סה

אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם. לכאורה אמרתי מה שהביא לר"א ממיץ. לפרש שיאמר בלבו היינו שיוציא בשפתיו בלחש עכ"פ אפס לא בקול רם. היינו משום דקשיא ברייתא דלקמן (נדרים דף ע"ט) הפר בלבו אינו מופר. אדר"י דאמר שהפרה בלב מהני. יען זה ליתא שראיתי בפירושי רבינו דף ע"ח שר"א ממיץ מפרש הך דקתני בברייתא היינו שחשב בלבו שיהא מופר. אבל לא אמר בלבו מופר ליכי מזה נראה שר"א ממי"ץ ס"ל דמחשבה שבלב לא מהני אפילו כשחשב מופר ליכי. אלא צריך שיוציא בשפתיו כדקתני בברייתא דפרק היה קורא אם ברך בה"מ בלבו:

ויצא לחירות. כן גי' רבינו והראב"ד. אבל הרמב"ם גורס יצא לחירות ועי' ב"י סי' רמ"ז.

ואם אינו ענין לנדרים. כתב הב"ח ותוס' פירש דבפ"ק דנדרים דף ג' מקשינן נזירות לנדרים. ולא דק דתוספות כתבו כן לפי הס"ד דא"א לומר אם אינו ענין ומש"ה פריך א"ה גבי נדרים נמי פי' אע"כ צ"ל דגבי נדרים נמי הדין דאל"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולכך שפיר פריך א"ה אבל למאי דמשני צ"ל דמוקמי' הקרא באם אינו ענין ולא מכח היקש כנ"ל דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כמ"ש רבינו וק"ל:

עד שיפר לה בלבו. אבל אם היפר בלבו כופה אותה ואין צריך לומר טלי ואכלי כשיטת רא"מ וע"ז כתב כמו שפי' הר"א ממיץ.

הפר לה הבעל לוקה. ונ"מ לענין פסולי עדות כדאיתא בח"מ סי' ל"ד. דאם עבר על עבירה שחייב מלקות פסול לעדות מדאורייתא: הדרן עלך נערה המאורסה. פרק יא