קרבן נתנאל על נדרים נז

ודוקא כי האי גונא בעי בפניו. והך דיתומים אע"ג דהוי לטובתם צ"ל דבדיעבד הוי התרה. ולדעת מהרי"ק בתשובה דבדבר שהוא לטובת חבירו אפי' בדיעבד לא הוי התרה. צ"ל דהא דקאמר שעושה לטובת חבירו היינו שעדיין הוא לטובתו אם אינו מתיר את נדרו משא"כ גבי יתומים כיון שעשאה נדר. שוב אין בהתרתו רעה ליתומים. דהא מכיון שנשבעה נשבעה ואפילו באה להחזירה להם הממון איסורה במקומו עומדת לפיכך מתירין לה אפי' שלא בפניהם וכ"כ הר"ן ורשב"א בגיטין:

אלמא היה יכול להתיר שלא בפני יעקב. אע"ג דאמר יעקב ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך כיון שטרח בקבורתו. מ"מ בשעת שבועה לא אמר יעקב לו מתן שכר זה לא קבל טובה על השבועה:

לא משמע כפי' זה. דמודר הנאה מחבירו משמע כמו שאר נדרים במס' זו. ולא ה"ל למסתם אלא לפרש המודר הנאה מחבירו לטובתו:

מפני החשד מפני הבושה. דברי רבי' סתומים כאן ומפורשים בפ' השולח סי' ט' מפני החשד שלא יחשדנו אותו שנדר בפניו שחילל נדרו בלא התרה ומפני בושה מפני שהנודר מתבייש מאותו שנדר בפניו כי הוא סבר שחילל נדרו ולהנך טעמא אף לכתחלה מתירין את הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר ועי' תוס' גיטין דף ל"ה שפי' מפני הבושה ע"ד אחר והוכרחו לזה כדי לפרש מה שמסיים שם בירושלמי ואתא הדא פלוגתא כהדין פלוגתא דתניא יום הכפורים כו' ע"ש. ולפי' רבי' לא שייך פלוגתא דר"ע ור"י בן בתירא להך פלוגתא מפני הבושה מפני חשד. וצ"ל דהא דקאמר אתי' אלין פלוגתייהו כאלין פלוגתא. היינו פלוגתא די"כ אתי' כהא דפליגי שם תרתי מתנייתא אית תנויי תני צריך לפרוט את הנדר. סבר דצריך לפרוט חטאיו. כי כל הנודר נקרא חוטא וכאילו בנה במה ור"ע סבר אין צריך לפרוט את חטאיו סבר כהך ברייתא דא"צ לפרוט את הנדר ולא ס"ל להירושלמי הטעם דקאמר תלמודא דידן דצריך לפרוט את הנדר משום מלתא דאסורא:

וההיא משמע כפשטיה שנדר הנאה ממנו בפניו. אפי' שלא לדעת חבירו ואפי' שלא קבל טובה ממנו. אמנם טעמיה דגמרא דידן עיקר שאין להתיר לו אלא בפניו היינו מדעתו ומרצונו כשעשה הנדר מחמת טובה שעשה לו וכן מסיק רבי' בהשולח דף ל"ה ד"ה ליחוש. ובספר תפארת שמואל יש גמגום:

וסוגיא דהש"ס משמע כאותה הגי' וחכמים מודים לו. דפריך מת נולד הוא ומאי פריך לר"מ אימא הוא סבר כר"א דפותחין בנולד אלא ש"מ דחכמים מודים בזה ומש"ה פריך רבנן אדרבנן: