קרבן נתנאל על נדרים נא

ומותר ביין. ובזמנינו מותר במיני מתיקה ואסור ביין:

הנודר מן התבלין אסור בחיין. היינו שומים ובצלים שבאו לתקן הקדירה כדאיתא בפסחים דף מ"ד:

המינין בלבד. עכ"ל התוספתא:

אסור בהן. פי' בה' המינין:

הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי דברי ר"מ. כ"ה גירסת רבינו ומצינו חבר לגירסת הרב מברטנורה. אבל הגי' שלנו אינו כן. וע"ש בתוי"ט:

היה לבוש צמר והיצר לאו דוקא. ר"ל כל הבבא לאו דוקא. דהא רבינו ס"ל דלא פליג ר"י את"ק ות"ק לא הזכיר לבוש ודלא כב"ח סי' רי"ח ס"ק א' וכ"פ הט"ז ע"ש:

וצריך ליתן לו המעולה שבשני בתים. כ"כ תוס' שם במנחות ומ"ש ושמא לאפוקי יציע ט"ס. דלאפוקי יציע א"צ בית בביתי אפילו בית לחוד לא משמע יציע כמ"ש רבינו בפירושיו. וכצ"ל לאפוקי עלייה וכ"כ צאן קדשים ע"ש. וכתבו כן להשוות הסוגיא דנדרים עם סוגיא דמנחות. וא"ת אכתי הסוגיות מחולקים דהכא מסקינן עלייה מעולה שבבתים והתם מסיק עלייה ממש. י"ל דהתם דרך דיחוי קאמר תלמודא אפילו תימא. תוס'. ועיין דרישה ח"מ סי' רי"ד ס"ק י"ח:

כמיפר נדרי עצמו. ותו גרס עוד בבא נדר של רבים אין לו היתר. הנודר ברבים אין לו היתר ורבינו השמיטו. דכבר פסק להלכה בפרק השולח סי' ט' דבנדר ע"ד רבים אין לו הפרה. ונדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע"ש:

לא ישאל לו אלא בפניו. אית מ"ד משום חשדא. ואית מ"ד מפני הבושה עיין בר"ן בפ"ק דף ז' ע"ב:

ובחלופי חלופיהן. ט"ס הוא. דהא רבינו כתב להדיא בפ' האיש מקדש סי' ל"א דחילופי חילופיהן מותר וכ"כ הר"ן והרשב"א בחידושיו וכן פסק בש"ע ודלא כט"ז סי' רט"ז ס"ק ב'. וכבר השיגו הש"ך בנקודת הכסף. וע"ש סי' ל"א מ"ש: ה"נ

אפי' גידולי גידולין אסורין. קאי נמי ארישא כשאמר קונם פירות האלו. וכ"כ הר"ן. ועוד ק"ו הוא מה כשאומר שאני טועם דמותר בחילופיהן כמו שנפרש אפילו בדבר שאין זרעו כלה אסור בגידולי גידולין קונם פירות האלו שאסור בחילופיהן אינו דין שיהיה אסור בגידולי גידולין. וטעם אחד לכולן דהוי כגוף האיסור וכ"כ הט"ז ובש"ך סי' רט"ז. וראיתי בש"ך שם ס"ק ו'. שדעתו לאסור בחילופיהן בשאני טועם בדבר שאין זרעו כלה מטעם שכיון שהגידולין אסורין גם חילופיהן אסרו ע"ש. וליתא דא"כ בשאין זרעו כלה דאסרינן אפילו גידולי גידולין. ושרינן בחילופי חלופיהן ולא גזרינן הא אטו הא:

ובעא לא איפשיטא ולחומרא. כן מוכח ממ"ש רבינו סי' ל"א בפרק שני דקידושין. ודלא כב"י סי' רט"ז שכתב דמדברי רבינו אין הכרע. וכ"פ הרמב"ם וש"ע. אבל הר"ן ורשב"א כתבו הך איבעיא לקולא כיון דספיקא דרבנן הוא. והרמב"ן מסתם סתומי כ"כ הר"ן. ואני מצאתי ברשב"א פ"ק דחולין דף ד' שסובר כדעת הר"ן ורשב"א ע"ש. ובאמת צריך טעם על מה שהחמירו הרמב"ם ורבינו בחלופי אסורי הנאה מ"ש משאר ספיקא דרבנן והכא לענין נדרים הייתי אומר דנדרים ה"ל דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ מחמרינן בספק כדקי"ל ביו"ד סי' ק"ב. אבל לענין חליפי שאר איסורי הנאה קשה למה מחמרינן. ושמא משום לא פלוג וצ"ע ועי' בי"ד סי' רצ"ד וסי' תמ"ג בא"ח: ה"ג שאת עושה עד הפסח אינו אוכל:

תריצנן לרישא דמתני' לעיל בפ"ב (נדרים דף ט"ו.) לרב יהודה דקי"ל כוותיה כמ"ש רבינו שם סימן ד': הדרן עלך הנודר מן הירק. פרק ח

פי' אם עומד באמצע שבת. ויש מפ' שעומד בשבת ואמר קונם שבת זו שאסור ביום השבת הזה וכל ששת ימי החול ושבת הבא. נאיד רבינו מפי' זה ועי' בחידושי רשב"א ור"ן טעם לזה: ה"ג

ה"ג וכן כר"ת בכתובת בתו כ"ה בתוס'. אך יש טעות שם דהו"ל דברי ר"ת קודם הפסק. וכ"ה בתשובת רשב"א עיי' ב"י:

ויש מחמירין. הא בדיעבד אם לא עשה כן הגט כשר. כ"כ הפוסקים:

ואזלינן לחומרא. ונ"מ כשאומר שנה דאסור מיום ליום כשנה אחת. ואם עומד בר"ה כשאומר שנה אחת אין חדש העיבור בכלל אבל כשאומר שנה חדש עיבור בכלל מספק שמא שנה כהשנה. ועיין בש"ך סי' ר"ך ס"ק ט"ו:

עד הפסח אסור עד שיגיע. ראיתי בב"ח סי' ר"כ ס"ק י"ג. לכשיגיע פסח צריך שאלה. מ"ט גזירה עד הפסח משום עד שיהיה פסח. ובעיני לא צהיר דין זה לחדש גזרות מה שלא נזכר בתלמוד ואין דומה למה שכתב הר"ר פרץ כשאומר קונם יין שאני טועם שבת זו שצריך שאלה דכמו דגזרינן היום משום יום אחד ה"ה והוא הטעם דגזרינן שבת זו משום קונם יין שבת אחד גזרה זו נזכר בתלמוד. איברא בשאר דינים אין למדין מגזרה זו. דא"כ בכל נדרים לגזרו דלא ידעו אינשי להפריש בין נדר זה לנדר אחר:

אמר רב מוחלפת השיטה. והקשה רשב"א דכיון דבדינא פליגי ולא בלישנא היאך אפ"ל לר"מ לאסור עד שיצא והלא באומר עד הפסח כולהו מודו דאינו אסור אלא עד שיגיע וא"כ כ"ש עד לפני דעד לפני לא משמע אחר הפסח אלא לפני פסח ותי' בדוחק דהאי דקאמר לפני פסח היינו פרוס הפסח וכשיטת הירושלמי ע"ש. א"כ לשיטת הרמב"ם והר"ן דקים להו כאוקמתא מוחלפת השיטה וקי"ל כר"י דאמר עד שיגיע ואין אסור אלא עד פרוס הפסח. פי' חלוקה זו לא נזכר לא מיניה ולא מקצתה בשום פוסק. אמנם נראה דלק"מ דלהך שינויא מוחלפת השיטה ר"י ור"מ ס"ל דעד לפני הפסח היינו לפני יום האחרון של פסח. אלא דאזלי לשיטתייהו ר"י סבר לא מחית נפשיה לספיקא ור"מ סבר מחית: