קרבן נתנאל על נדרים מה

לפי שאין דעתו על מה שהשכיר. והא דשותפין שנדרו הנאה אסורין ואפילו רבי אליעזר דמתיר היינו מטעם ברירה. נימא שאין דעתו על חלק חבירו שיש לו בכל החצר שיעבוד. יש לומר דהוי כיש לו תפיסת יד ובכהאי גוונא דעתו לאוסרה עליו כדאמרן:

דבהקדש ממש מצי להקדיש. היינו המותר כמו שכתב רבינו לעיל הלכך נראה שיכול להקדיש מה שהבית שום יותר וכן מסיק רבינו בפרק שור שנגח ע"ש:

והא דקאמר הכא דמותר היינו מתני' המודר הנאה מחבירו. אע"ג דבאינש דעלמא לא שייך אלמוה מכל מקום שייך אלמוה בהשוכר. ומשום הכי יש לומר לתוך רשות השוכר אני נכנס ודלא כהפרישה שמביא הש"ך בסי' רכ"א ס"ק ל"ט. ומלבד זה יש לומר דהטור שכתב בשם אביו דאפילו בקונם בפירוש שאינו יכול לאוסרה למודר הנאה מחבירו כוון לדברי רבינו בפרק שור שנגח את הפרה סי' י' דמסיק משום שכל הנאה לשוכר ואין הנאה שלו ע"ש:

ואלומיה אלמוה לשיעבודא דשוכר. כמו בבעל חוב שאין יכול לאוסרה עליו בקונם דאלמוה שיעבודיה משום נעילת דלת דאם לא כן כל אחד יפקיע חוב ע"י קונם כמו שכתב רבינו בפרק אע"פ סי' ט"ז הכי נמי אלמוה בשוכר מהאי טעמא. ומשום הכי ניחא דבהקדש ממש יכול להקדיש ולא אמרינן אלמוה לשיעבודא דשוכר דהתם לא שייך לעשות תקנה דכל אחד יקדיש להפקיע השוכר מבית כיון דלמשכיר נמי אסור משום הקדש:

והך דפ' אע"פ מיירי בב"ח כו'. וקשה אמאי צריך לחלק בין ב"ח לשוכר הלא בפ' אע"פ כבר שניא ליה משום המותר והאי דערכין משום דמעורב חלק ההקדש וחלק השוכר דהא לפי מ"ש ע"כ התירוץ של אי נמי קאי אמותר ועוד תימה דהכא מסיק רבינו לחלק בין שכירות לב"ח ובפ' שור שנגח מסיק רבינו להדיא דבין בשכירות בין במשכון יכול להקדיש המותר א"כ מסקנות רבינו סתרי אהדדי ונראה לי שכוונת רבינו דמחלק בין חוב לשוכר. כדי שלא תקשי לך לר"ת אמאי אמר מכאן הורה שהמשכיר בית לחבירו אינו יכול לאסור הל"ל נמי אינו יכול לאסור הלוה משכון שיש לו ביד המלוה דהא חד טעמא אית ליה לתרוייהו לזה מתרץ רבינו דר"ת מחלק בין הך דפ' אע"פ להך דערכין. א"כ בקונם שאין יכול לאסור המשכון היותר מכדי הלואה על המלוה א"צ הוכחה דהא אפילו בהקדש אין יכול לאסור כיון שאין סופו לחזור משא"כ בהמשכיר בית יכול להקדיש המותר. לזה אמר הוראת ר"ת דבקונם מ"מ אין יכול לאסור עליו דאלמוה לשיעבודא דשוכר כך הצעה זו ליישב דברי ר"ת אבל רבינו תופס להלכה דלענין מותר אין חילוק בין שכירות למשכון וכדמסיק רבינו בפ' שור שנגח ע"ש:

דשכירות קרקע נקנית בשטר ובחזקה. וקשה הא רבינו פסק בפ' השואל סי' ט"ו דשכירות נקנה בכסף בשטר ובחזקה. ותי' מהרש"ל בפ' הפרה סי' ל"ג דה"ק דמסתמא הירושלמי שמחלק בין הקדים ללא הקדים איירי שהחזיק השוכר בבית או יש לו שטר. דאי לא קשה. פשיטא שיכול המשכיר להקדיש שהרי יכול לחזור בו ואף למכור ולהשכיר לאחרים אלא איירי בכה"ג שאין יכול לחזור בו. ואפ"ה חל כח ההקדש. וא"כ בהקדים לו שכרו וכו'. ומה מועיל קנין על קנין. וזוזי דהקדים לו אינם באים לקנין אלא כמאן דמסיק בי' זוזי ע"כ. וקשה מאי פשיטא אימא דאשמועינן דהדר בו צריך להעלות שכר להקדש דלא תימא דהוי כדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאין צריך להעלות שכר כדאמרינן בב"ק דף כ' ע"ש הסוגיא. וע"ק דכאן דחה רבינו הך ברייתא דהירושלמי. ובפ' השואל ס"ס כ"ה קים ליה לדינא הך דהירושלמי ע"ש. ועוד יותר תמוה היאך שייך דרבינו ידחה ברייתא דהירושלמי מסברא דנפשיה. ע"כ נראה שאין כוונת רבינו לדחות הירושלמי מהלכה. אך כוונתו לסתור תי' תוס' הך דפ' משקלי עלי איירי בלא הקדים לו שכרו הא החזיק בהבית כדקתני הדר בו מעלה שכר להקדש ואי לא מהני חזקה אפילו קנין שהקדים לו שכרו נמי לא תהנה וזוזי הוא דמסיק ביה. אבל על הירושלמי ל"ק כלום דקתני ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ואיכא לאוקמיה כגון שלא דר עדיין בתוכו ולא החזיק משום הכי שפיר יש לחלק בין הקדים שכרו דעכ"פ שכירות קרקע נקנה בכסף אף שעדיין לא דר בו ובזה ניחא מה שלכאורה קשה מה הוסיף רבינו מאיר שם בהשואל שאומר ועוד כתב לי מורי רבינו מאיר. דחידש בזה אפילו בלא דר בו עדיין השוכר אך שהקדים לו שכרו: והנה בש"ע י"ד סי' רכ"א סעיף ז'. ויש אומרים שאפילו אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם. אם לא בלשון הקדש ממש. וזהו כמסקנת רבינו פה בשמעתין ובפ' הפרה. ומה שבלשון הקדש ממש יכול לאסרו היינו המותר וכ"כ הש"ך שם. והקשה בש"ך שם ס"ק מ"ה על המחבר דלא ה"ל למסתם. וה"ל לחלק דווקא כשהשכיר לו בית סתם אבל השכיר לו בית זה אין יכול להקדיש אפילו המותר. שכן הביא רי"ו חילוק זה בשם הרשב"א ורבי' יונה והריב"ש והר"ן. ומסתייע ליה מהירושלמי דאי ככוונת רבינו היאך קאמר אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר ביה כדפריך בערכין הדר ביה במעילה קאי ע"ש באורך. ולי לק"מ דהתוס' בערכין מקשה הא קי"ל דאין מעילה במחובר ומאי פריך הדר ביה במעילה קאי. ותירצו דהך סוגיא פריך לרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש ע"כ. ולכאורה דברי תוס' תמוהים דהא בפרק הנהנה דף כ' מסיק ריש לקיש דלענין מעילה תלוש ולבסוף חיברו לא הוי כתלוש ורב דס"ל דהוי כתלוש אינו אלא גבי ע"ז משום חומרא דע"ז. א"כ מאי פריך הכא לרב. וצ"ל דסוגיא דהכא איתיה לרב אחא בריה דרב איקא אליבא דרב דס"ל דלענין מעילה הוי כתלוש דהנאה נראה לעינים אסרה התורה. ולפי הנחה זו אין כאן קושיא על הירושלמי הדר ביה במעילה קאי דלהלכה קי"ל כריש לקיש וכ"פ הרמב"ם בפ' ה' מהל' מעילה ע"ש. ומ"ש הרמב"ם בהלכות ערכין פ' ששי המשכיר בית לחבירו והקדישו הרי זה קדוש ופקעה השכירות ואם דר בו השוכר מעל. אין הכוונה שמעל ומביא קרבן מעילה. אלא רצונו השוכר חוטא ונהנה מן ההקדש. ודלא כברכת הזבח במסכתא מעילה דף כ' שנתקשה בזה. ותדע דאי לענין קרבן מעילה קאמר השוכר מעל ה"ל לכתוב דין זה בהל' מעילה. תו הקשה הש"ך שם דלקמן סי' רנ"ח פסק רמ"א במשכון אפילו המותר אין יכול להקדיש וזהו דעת הרשב"א בשם ר"י שהביא רי"ו ותימה כאן לענין שכירות סתם דיכול להקדיש ולק"מ דלמי שמעיין ברי"ו נתיב י"ט חלק א' דלענין משכון הביא דעת רבינו יונה למסקנא. ולענין שוכר את הבית הביא דעת הרמב"ם להלכה שכתב בס' הפלאה המשכיר בית לחבירו והקדישו הרי זה קדוש כו'. ולכן דרך רמ"א בעקב של רי"ו. ועתה אשיב על ר' יונה והריב"ש דא"א לאוקמיה הך ברייתא דערכין בבית סתם דהא הרישא המשכיר בית ונתנגע ע"כ איירי בבית זה כמו שהוכיחו תוס' שם ד"ה אע"פ וזה הקשה מהרש"ל בספרו פ' הפרה והש"ך בנקודות הכסף עמד עליו שזה שאסור בהנאה אינו אלא בנגעי בגדים אבל לא בנגעי בתים. תמהני שהוא עצמו הביא דברי הירושלמי בסוף ערלה שמסיק שם אפילו המ"ד אם עשאו אבנים סיד אינו מטמאה דלא ס"ל דרש ממארת. מ"מ אסור בהנאה דיליף מונתץ כך תירץ שם ר' יוחנן ע"ש. ואם הך ברייתא ס"ל דאבנים המנוגעות אינם אסורים בהנאה קשה לר' יוחנן הך ברייתא. גם הש"ך מצרף דעת הרשב"א בשם רבי' יונה והריב"ש והר"ן והירושלמי לדעתו ולפי מ"ש אין ראיה מהירושלמי. והר"ן בעצמו שם חוזר מתי' זה ומתרץ בגוונא אחרינא. והנה לא פש לן דעת מבוררת שמקילין אך הרשב"א בשם ר"י והריב"ש. איך עלה על דעת להקל באיסור דאורייתא נגד כל הני רבוותא הרמב"ם ור"ת ורש"י דס"ל נגעי בתים אסור בהנאה והירושלמי סוף ערלה. והרשב"א בחדושיו. ותשובתו והסמ"ג והמרדכי פ' המוכר את הספינה וריטב"א במסכת כתובות וכתב שכן דעת רבותיו. ואגודה מהל' מעילה. ויש"ש. ע"כ אין לזוז מפסק ש"ע ויצא לנו ג"כ מזה המשכיר בית לחבירו אם הקדים שכרו אף שעדיין לא דר ביה באותו בית מ"מ אין יכול להקדיש רק המותר מדמי שכירות וכן אין יכול למוכרה המשכיר כמ"ש רבינו מאיר בפ' השואל:

בעי אביי. כך גירסת רבינו והגי' שלפנינו בעי אבימי. וגי' רבינו נכון דהא אבימי רבו דרב חסדא היה כדאיתא במנחות דף ו'. ואיך יפשוט רבא:

ומיירי דאמר לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי. דברי רבינו תמוהים חדא דאביי לא הזכיר בחיי ובמותי ואמורא היה לו לפרש דבריו. ועוד קשה דהא לעיל בפ' זה תוך סי' א' כתב רבינו אם אמר חצר זה לעולם אסור. משמע אפילו לא אמר בחיי ובמותי. ע"כ צ"ל דכונת רבינו שאיבעיא דאביי הוי סתמא בכל גוונא בין באומר בחיי ובמותי ובין לא אמר בחיי ובמותי רק קונם לבית זה. וע"ז פשט רבא דעכ"פ בחיי ובמותי מוכח שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אבל אי לא אמר בחיי ובמותי לא איפשיטא וכיון דמספקא לן עבדינן לחומרא בנדרים איסור דאורייתא. ומש"ה פסק רבינו בחצר זה לעולם אסור וכ"פ הב"ח וכ"ה לשון תוס'. אך קשה מאי קא מיבעי' ליה לאביי הא לעיל בפ' אין בין המודר (נדרים דף מ"ב.) מסיק דרב ושמואל ור"י ור"ל כולם ס"ל דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ורש"י פי' בב"ק דף ל"ג דמאדם חשוב כגון רב פרכינן מיניה כאילו כתיב במשנה או בברייתא וא"כ אמאי לא פשיט אביי ורבא מאמוראי הקדמונים וביותר קשה לכל הפוסקים אמאי לא קבעו הלכה כמותם ולא הזכירו כלל מדבריהם. ונ"ל דוקא התם לענין שביעית יכול לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. דבשביעית ג"כ עדיין ברשותו דהא אפקעתא דמלכא היא ולכ"ע יכול לזכות אף הוא כמו אחריני. משא"כ הכא קמבעיא ליה לאביי אם מכרו לאחר שיצא מרשותו לגמרי:

או משום זה. ונפקא מינה אם מת ואם מכר לאחר:

נפל ובני לית הוא. תו קמבעיא בין באומר ביתך בין באומר זה. אם נפל הבית והדר בני ליה אי מותר לכנוס בו אי לא. כך שיטת רבינו אבל הר"ן מפרש לה הכל באיבעיא חדא ועיין ב"י סי' רט"ז פירושו באורך. ונאיד רבי' מפירושו דלפי גי' רבינו וכפי גירסתינו בירושלמי לא תני הסיפא בית זה ונפל אין חייב לבנותו. א"כ ליכא פשיטותא מהך ברייתא לפי' הר"ן. דלפי פי' ב"י עיקר פשיטותא מהך סיפא ועיקר חסר מן הספר:

תנו בית חתנות כו' חייבין לבנותו. ונדייק מינה הא אמר תנו בית זה בית חתנות לבנו ונפל אינו חייב לבנותו כ"כ הש"ך בסי' רט"ז ס"ק י"ד ודלא כב"ח דסבר אפילו בבית זה חייב לבנותו וזה ליתא כדאמר בב"מ דף ק"ג נפל אזיל ליה ודבריו נכוחים למבין ע"ש:

ונראה דתלו בפלוגתא דתפוס לשון ראשון. דאפליגי בה אמוראי בפ' השואל דף ק"ב. ופסקו שם הרי"ף ורבינו דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון. וא"כ לגבי נדרים דאיסור דאורייתא נקטינן לחומרא. היכא דמת או מכרו לאחר אתה תופסו משום זה ואסור והיכא דנפל ובני ליה אתה תופסו משום ביתך ואסור:

ובית הכנסת. מתני' רבנן היא ולא ראב"י כדאמר לעיל (נדרים דף מ"ו) ורבינו לעיל סי' א' דבהכ"נ כחצר שאין בו דין חלוקה דמי. ולעיל פסקו כראב"י א"כ ליתא להאי מתני' וכבר השיג הרמב"ן על הרמב"ם בפ"ז שפסק כראב"י ופסק נמי למתני' היכי מזכה שטרא לבי תרי וליישב דברי חכמים נראה לדייק הא דקאמר הרי בה"כ דכמי שאין בו דין חלוקה דמי ולא קאמר הרי בה"כ אין בו דין חלוקה. א"ו דבבה"כ נמי איכא למימר דיש בו דין חלוקה. אלא מחמת שאין דרכם לחלק וכן ספרים. וסברא זו הזכיר ג"כ בעל ט"ז בסי' רכ"ד עמוד עליו. וכיון שכן פריך בממ"נ אי מדמית בה"כ לחצר שאין בו דין חלוקה א"כ מתני' דלא כמאן. ואי מדמית לה לחצר שיש בו דין חלוקה א"כ כיון דפליגי בחצר שיש בו דין חלוקה מתני' אתיא דלא כהלכתא דהא קי"ל כראב"י. ומסיק דבחצר שיש בו דין חלוקה דברי הכל אסור ובה"כ ודומיהן דיינינן לה כחצר שיש בו חלוקה ואתיא מתני' ככ"ע. ובתי"ט תי' קושית הרמב"ן בדרך אחר ע"ש. וקשה לדבריו א"כ מאי פריך לעיל רב יוסף דף מ"ו. אימא בה"כ שאני דאפשר לכתוב לנשיא ואתיא כרבנן. ויש ליישב בתירוצו על פי הנחה ישוב שכתבתי: ה"ג והינון לפניך אלא כדי שיבא: ה"ג לא תימא טעמא דא"ל והינון לפניך אלא כדי שיבא אבא הוא דאסור אבל אם אמר ליה והינון לפניך יבא אבא ויאכל.

שהיתה בערמה שאינה. עיין ר"ן שתיבת שאינה אך למותר ומתרץ ע"פ הירושלמי הזה:

ליקני הדין. פי' בן הנדור אי הוי בריה צורבא מרבנן ליקני בריה להאי פלגא. ואי לא להוי כולה להך ברא דמעלי'. כן פי' הר"ן. וא"כ הך ברא הנדור לא קני מידי לנפשי' אך קני ע"מ להקנות לבנו כי הוה צורבא מרבנן: ה"ג כתב הרמב"ן ז"ל: