קרבן נתנאל על נדרים לד

עדות ממון. דהוי מצוה ומידי דנפשיה קמהדר ולאו מידי יהיב ליה. כללא דנדרים היכא דהוי מצוה ומידי דנפשיה קמהדר. כגון להעיד עדות ומחזיר אבידתו שרי. והיינו בדוקא שא"א ע"י אחר כמ"ש רבינו בסי' ח' לענין רפואות ממון בשם ירושלמי. לכן אם אחר יודע עדות או שיש אחר שיכול להחזיר אבידה אסור למדיר להחזיר ולהעיד והיכא דהוי מצוה והנאה ממילא אתיא למודר מותר. כגון לבקר חולה או אין לו מה יאכל לקמן מניח על הסלע. אבל הנאה מיד ליד אפילו בדבר מצוה אסור. דהא נדרים חלין ע"ד מצוה. ובכלל זה תבין כל חלקי נדרים בפ' זה ובמקומות אחרים:

חד אמר כאן במדירו מגופו. פי' בירושלמי פריך אהא דתנן מחזיר לו אבדתו ותמן תנינן אבל לא ריפוי ממון הא ריפוי ממון הוי כמחזיר אבידתו. ומוקי לה הא דתנן אבל לא רפואת ממון בהדירו מנכסיו:

אמו להשאיל. דוקא בכגון אלו דלא משמע לאינשי דהוי הנאה דדרכן לשאול ולהשאיל ללוות ולהלות זה לזה. משא"כ לקמן בפ' השותפין סי' ג' בהנאה גמורה לא גזרינן ומה"ט לא קאמר ולא יקנה ממנו אטו למכור לו. דזה לא שכיח כ"כ. והא דלא יקנו ממנו ולא ימכור לו איירי בזבינא מציעא דהנאה לתרוייהו איתא כמ"ש רבינו פ"ג סי' ט"ו. ולפ"ז בפחות מותר לקנות ממנו. אבל אינך פוסקים ס"ל דבמקח נמי גזרינן ואפי' בפחות אסור: