קרבן נתנאל על נדרים ל

ועוד דסוגיא דלקמן בשותפין שנדרו כוותיה. פי' דלקמן בדף מ"ו מוקי לה דפליגי ראב"י ורבנן בברירה. הא בחצר חבירו אסור משום דסברי תרוויהו כר"א דויתור אסור. מהא שמעי' דרבי' ס"ל דאפילו בחצר לא קפדי אדריסת רגל וחשבינן לויתור. וכן לקמן בפ' השותפין סי' נ"א חושב דריסת הרגל בחצר לויתור והיינו משום דלא קפדי וקשה טובא דהא פסק רבי' פרק חזקת הבתים סי' י"ט כר"נ ולדידיה צ"ל דאפילו בחצר השותפין קפדי אדריסת רגל וכ"ש בחצר חבירו. א"כ דברי רבינו סתרי אהדדי. לכך אני אומר שיפה כוון הש"ך בסי' ק"מ בס"ק מ' שחסר שם בדברי רבי' שנויא דרבינא התם וכן נראה דאיך יחלוק על הרי"ף מבלי טעם ורבינא הוא בתראה. וא"כ לשינויא דרבינא דריסת הרגל בחצר חבירו לא קפדי אלא דוויתור אסור במודר הנאה אבל הטור שם שכתב בשם הרא"ש אוקמתיה דרב נחמן קשה ג' קושיות הנ"ל וצ"ע:

אבל לחצר של אחר אסור לכ"ע. ויש כאן תימה דאם מסכים רבינו עם דברי ר"ת א"כ מאי מייתי לעיל ראיה דהלכתא כר"א מסוגיא דלקמן בשותפין שנדרו. אימא התם שאני דבחצר קפדי אדריסת רגל ומנ"ל דוויתור בבקעה אסור. ועוד יבא לקמן בפ' השותפין שני קושיות שנתקשה מהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ה סי' ל"ב. ועי' לקמן סי' א' תמצא יישוב לכל זה.

הנאת מאכל מהו. תנא לישנא קלילא ופירושו כאילו אומר מהו הניית מאכל כלומר עד היכן מקרי הנאת מאכל:

ולית שמיע מינה כלום. דקרדום של ניכוש אין מתקן המאכל. ודומה לקערה וכוס. אבל קרדום של ביקוע מבקע עצים ומבשלים בו את המאכל ותיקון גדול הוא כמו קדירה ושפוד:

מוקי לה רבא כשהלוהו ע"מ שלא לפרוע. והקשה ב"י בסי' רכ"א למה השמיט רבי' אוקמתיה דרב אושעיא דמוקי לה כחנן דהלכתא כוותיה. ותי' דנהי דהלכה כחנן דפורע חובו של חבירו אבד מעותיו מ"מ גבי מודר הנאה חשיב ליה רבא כמהנהו ואסור ולהכי לא בעא לאוקמיה מתני' כחנן אע"ג דהלכתא כוותיה ואוקמיה בע"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא ע"ש באריכות והשיגו הב"ח ול"מ דא"כ ה"ל לתלמודא לומר מהך טעמא דרבא לא אמר כרב אושעיא. ונ"ל דרבינו ס"ל כפר"ת כמו שהאריך בפ' שני דייני גזירות סי' ח' דרב אושעיא מוקי מתני' כחנן היינו מזון אשה וזהו פורע את חובו. אבל בשאר חובות אפי' כשהלוה ע"מ שלא לפרוע אסור לפרוע עבורו במודר הנאה. משום דכסיפא לוה מלתא. או גזרינן שלא לפרוע אטו לפרוע. ורבא פליג עליה בהא אלא כשלוה ע"מ שלא לפרוע אפי' רבנן מודו ומש"ה פסק רבינו דלענין זה הלכתא כרבא. ועיין עוד שם סי' י'. כיוצא בו דתנן אף בשאר חובות נמי הלכה כמותו היינו חובות דיהיב ע"מ שלא לפרוע. ומ"ש רבינו בפירושו דחנן אמר אפילו בפורע חוב. העתיק מפירש"י דכתובות וגם הולכין אחר פסקיו ולא אחר פירושיו.

פליגי רב אמי ורב אסי חד אמר לא שנו כלישנא בתרא. אבל קשה זהו לדעת הרי"ף בב"ק סי' ו' דבכ"מ דפליגי תרי לישני פוסק כלישנא בתרא. אבל לדעת רבינו בפ' בהמה המקשה סי' ו' ז' דבשל תורה הלך אחר המחמיר. א"כ ה"ל למפסק כלישנא קמא להחמיר שלא להחזיר כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ונ"ל דרבי' לשיטתו אזיל דבפ' הכונס ופ' כל הנשבעין סובר כדעת התוס' דשומר אבידה שומר חנם הוי כרבה דלא הוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף. ומכאן ראיה מ"ש הטור בס"ס ע"ב דרבינו פסק כרבה. ודלא כב"י שם ובסי' רס"ז. שכ' דרבי' בפסקים מסופק אי ש"ח הוי אי ש"ש כרב יוסף. א"כ ה"ל להחמיר כאן לענין נדר מספיקא:

לאפוקי מאי לאפוקי דאי גנבא. לכל הגירסות ופירושים שפי' רבי'. גי' זו אין מספיק אלא פי' הר"ן וחזר בפסקיו:

יכול להקריב שלא מדעת בעלים. וקשה אם נאמר דשלוחי דשמיא לא צריך דעת. א"כ הא דאמר ר"י הכל צריכין דעת צ"ל דס"ל שלוחי דידן נינהו. ה"ל למפשט מדר"י דשלוחי דידן נינהו וע"ק דלר"י צ"ל דשלוחי דידן נינהו ובקידושין מסיק דשלוחי דרחמנא נינהו. מכל הלין נראה להגיה כמ"ש. ואי שלוחי שמיא נינהו יכול הכהן להקריב מדעת בעלים. זהו ראיה אלימתא. וכפי' רי"ו ורשב"א. ע"כ אין לזוז מדעת רמ"א בסי' רכ"א ודלא כב"ח. דהא אם ילמוד עם בנו מדרש נמי שלוחי דשמיא נינהו ללמוד בחנם כדכתיב כאשר צוני:

ואומר ר"ת וכו' ויש מפרשים כו'. ובסי' רכ"א כתב הטור וז"ל ואני תמה דכל זה אין צריך אלא לרבנן אבל לחנן מותר בכל ענין והלכתא כוותייה עכ"ל. והנה לי"מ תי' בב"ח דמדרבנן נשמע לחנן. דלא תימא חנן לא פליג עליה דרבנן אלא כשזן אותם במזונות יתירים להכי כתב רבינו דבזה אפי' רבנן מודים. אך מ"ש ישוב בתי' ר"ת דחוק ורחוק ע"ש ס"ק ד'. ונראה לי שכוונת רבינו בזה שמסיק בפ' שני דייני גזירות סי' ח' כפי' ר"ת דקאמר ר' אושעיא הא מני חנן היא. כלומר במה דאיירי' בי' חנן היינו מזון האשה. אבל שאר חובות אפילו לחנן אין המדיר פורע חובו של מודר. א"כ קשה לפי' ר"ת תרתי מתני' ל"ל דהא קתני סיפא וזן אשתו לזה כתב רבינו דע"כ צ"ל דמתני' דזן את אשתו לרבנן נמי אתיא מדלא קאמר הא מני חנן היא. וע"כ צ"ל כפי' ר"ת או כהיש מפרשים. א"כ מעתה לא תקשי לפי' ר"ת תרתי מתני' ל"ל דצריכי תרוייהו. דאי תני חד ה"א שאיירי בפניו או במזונות יתירים:

דכיון שהוא במדינה ואינו אומר לו כלום מתנה היא כו'. משא"כ שלא בפניו לא שייך היא מצמצמת דהא שלא בפניו אינו מוכח דלשם מתנה זנה דהא לא יוכל לומר לו כלום וכיון דלשם חוב הוא זנה וב"ד פוסקין לה מזונות. אף שתאמר שהיא מצמצמת מ"מ יכול לתובעו לבעל. מש"ה במודר הנאה אסור לפרוע לרבנן ודלא כב"ח סי' רכ"א שנתקשה בזה: