קרבן נתנאל על נדרים ב

אלמא דיותר נוטה לשון מודרני לאיסור הנאה. ויש לדקדק מנ"ל דיותר נוטה אימא הלשון אינו מוכיח לזה יותר מלזה. ונראה דשיעור דברי רבינו כך הוא. דבתחלה אמר דשניהם שווים והוי ידים שאינן מוכיחות בין לאיסור הנאה בין לשאר מילין ולא הוי ידים ע"ז אמר אין לומר דמודרני מוכח טפי לחד מהנך מילין מדקאמר תלמודא אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאסור מ"ט מודרני ממך לא משתעינא בהדך כו' ולא קאמר דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. לזה אמר רבינו דע"כ איפכא משמע מדקאמר לימא קסבר שמואל כו'. ואי מוכח טפי לחד מהנך מילין א"כ הוי ידים מוכיחות לחד מהנך ולאיסור הנאה הוי ידים שאינן מוכיחות וא"כ אפילו שמואל דס"ל דידים שאין מוכיחות הוי ידים אין זה נגד ידים מוכיחות. אלא ש"מ דאין לזה הוכחה יותר מזה. והא דקאמר התלמודא מודרני ממך דלא משתעינא צ"ל סברא הפוכה דסברת חוץ דלאיסור הנאה טפי משמע והוצרך התלמודא לפרש דלחד מהנך מילין נמי משמע וזה שכתב רבינו אלמא דיותר נוטה ר"ל סברת חוץ. אבל באמת נוטה לזה כמו לזה ולתרוייהו הוי ידים שאינן מוכיחות ולא אסור לא בזה ולא בזה:

ושם הארכתי. סי' ב'. שמוכח שם בנזיר דהגירסא נכונה שם כמו הכא ע"ש מלתא בטעמא. ומה שהב"ח מחמיר לענין קידושין ונדרים בסי' ר"ו הוא חומרא בלא טעם וכבר השיג עליו הש"ך שם:

ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני ממך נראה דלא הוי יד. פי' יד מוכיח. אבל יד שאינו מוכיח הוי. דאלת"ה ברייתא דקתני שאני אוכל לך אסור אמאן תרמי'. אע"כ דיד שאין מוכיח מ"מ הוי וברייתא סבירא ליה כהך תנא דיד שאינו מוכיח הוי יד. אמנם כשמסרבין בו לאכול והוא אומר לא אכילנא ואח"כ אומר שאני אוכל לך הוי יד מוכיח שאמר מה שאני אוכל משלך יהא בקונם כ"כ רי"ו נתיב ד' חלק ג'. ועיי' לקמן פ' שני סי' ו':

ולא לשון נדר. ואין בדבריו כלום כן דעת ר"ח ורשב"א והר"י בן מג"ש הביאו הר"ן לעיל (נדרים דף ב':)

דבפיך זו צדקה. דעכ"פ צריך לקיים מוצא שפתיו:

ותיקו דאורייתא לחומרא. כן כתב הרמב"ן והרשב"א והקשה עליהן הר"ן מסוגיא דהזרוע והלחיים דף קל"ד ומפ"ק דיומא דף ח דמשמע דספק עניים מקרי ספק ממונא ועוד הקשה בש"ך סי' רנ"ט ס"ק י"ד שהרשב"א בשו"ת ס"ס תרנ"ו כ' אע"פ שזהו ספק הקדש אין אומרים ספיקא דאיסורא לחומרא חדא דהקדש עניים ממון דעלמא הוא ע"ש באריכות. וא"כ קשה הרשב"א דידיה אדידיה. גם מ"ש רבינו בפרק מי שמת סי' כ"ג בהקדיש כל נכסיו שפסק שאין מבטלין ההקדש מטעם אחר ולא משום תיקו דאיסורא לחומרא. וא"כ דברי רבינו נמי סתרי אהדדי. ומה שתירץ הש"ך בזה דוחק. ע"ש מ"ש פלפלא חריפתא שם. ולבי אומר לי לקיים דברי חכמים וודאי הרמב"ן והרשב"א ורבינו כולם סוברים דספק הקדש עניים הוא ספק ממונא ולקולא. ומה שאמרו בספק יש יד לצדקה התיקו דאיסורא לחומרא היינו שהוא צריך לקיים מוצא שפתיו כמ"ש רבינו לעיל בס"ס ב' אם הוציא נדר בלשון שבועה דלא הוי יד ובשנדר לעשות מצוה דבפיך זו צדקה שעכ"פ צריך לקיים מוצא שפתיו. וזה שייך דוקא בנודר עצמו כשבא לשאול לב"ד. משא"כ בתשובת הרשב"א ובפ' מי שמת איירי כשמת רק העניים עומדים לדין עם היורשים ובוודאי אית לן למימר שיש להם חזקת ממון ליורשים ועל העניים להביא ראיה. והא דלא מביא רבינו האיבעי' של הפקר. דמכללא שמעינן דגבי צדקה ספיקא לחומרא משמע גבי הפקר ספיקא לקולא. א"נ הפקר וצדקה שווין לקיים דבורו כמו שסבר הרמב"ם עי' פילפלא חריפתא פ' מי שמת סימן כ"ג:

והוא שאמר מודר אני לך מאכילה או מהנאה כו'. יש כאן תימה רבתי הלא כשאומר מודר אני לך היינו נכסי ומנכסיך. ובנכסים לא שייך הני מילי דלא משתעינא בהדך או עבידנא מו"מ בהדך וא"כ הוי ידים מוכיחות דמאכילה או מהנאה הוא נודר וברבינו אפשר לומר שקאי אמודר אני ממך שלא קאי אנכסים. לכך צריך לפרש מאכילה או מהנאה אבל קשה להגיה כל הספרים הטור והש"ע בסימן ר"ו. וצריכין לומר דלגבי נכסים הוי יד מוכיח. אבל לגבי דידיה הוי יד שאינו מוכיח וזה דוחק גדול. וצריך עיון שלא הרגיש בזה אחר מן המחברים מחברת הקודש אח"כ מצאתי בסמ"ג רמ"ב וברי"ו שכתב דין זה אמודרנא ממך והוא נכון: