קרבן נתנאל על נדרים א

הא דתקינן כינויי לשבועה כו'. בא וראה לקמן (נדרים דף י') לא מצינו טעם אלא לכינויי נדרים דלא לימא קרבן לה' אך משם מקיש לכינויי שבועה כי היכי דלא לטמא שבועה לה'. וכן בכינויי נזיר וחרם דכתיב בתורה שבועת ה' ובנזיר כתיב להזיר לה'. וכ"ה בתוס' ע"ש. ואין להקשות דכל זה לריש לקיש דאמר לשון שבדו חכמים. אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דאמר לשון נכרים הוא כל זה אינו. דמ"מ ממאן דאמר לשון שבדו חכמים ש"מ דבשבועה לא צריך הזכרת השם. ובהא לא פליג ר"י על ר"ל מש"ה פריך שפיר מפ' שבועת העדות:

אלמא לכ"ע אין שבועה אלא בשם או בכינוי. דאי לרבנן לא בעי כינוי וכמו שתי' הר"ן בריש מכילתין. א"כ ה"ל לשנויי אפי' תימא רבנן ולא בעי לא שם ולא כינוי. ונ"מ לאתפוסי חפצא בידיה:

אבל שבועה שאוסר נפשו בלשון שבועה אפילו בלא שם. והר"ן מתמיה על תי' ר"ת מהא דאמרינן במסכת שבועות דף כ"ט דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ש"מ אפי' מושבע מעצמו נמי בעי שם דהא ילפינן מסוטה ע"ש. לק"מ אימתי כמוציא שבועה מפיו דמי. אם כששמע שבועה בשם מפי אחרים. אבל אם משביע אחרים בלא שם וענה אמן לא הוי כמוציא שבועה מפיו. וכל זה בעניית אמן. אבל במושבע מפי עצמו לא בעי לא שם ולא כינוי:

ואסיקנא תירוצא דמתני' הכי. היינו כר' יוחנן דאמר לשון נכרים הוא. וכאיבעית אימא:

ה"ג דלא משתענא בהדך: