קרבן נתנאל על מגילה מא

שמכרו נראה דכל הני דמתני' מוכרין לכתחלה דעלויה עליוה בקדושתן. והאי דתני מכרו בדיעבד. משום סיפא אבל אם מכרו ס"ת דקי"ל דאין מוכרין ס"ת כ"א ללמוד תורה ולישא אשה מש"ה תני אם עבר ומכר. וכן מצאתי בחידושי רשב"א. ודלא כב"י בסי' קנ"ג שכתב על הרמב"ם ושמא הוא סובר דמכרו דמתניתין בדיעבד היא. וליתא דהא באידך מתני' תני להדיא מוכרין אותו ממכר עולם. ומה שמתמי' על הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים קנו אבנים וקורות לא ימכרם לדבר מצוה אלא לפדיון שבוים. היינו לדבר מצוה שאין בו קדושה דומי' דפדיון שבוים אבל מותר למכור בהכ"נ לכתחלה לקנות תיבה דתיבה יש בה יותר קדושה מבהכ"נ ומעלין בקודש:

ה"ג בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן:

בתעניות. כ"כ תוס' דלא גרסי' במעמדות וכן הרשב"א ור"ן. וברי"ף נקטי' משום אשגרת לישנא:

ואפי' הוי ידוע שבני כרך בנו אותה. ומה שלא ניחא ליה לפרש כפי' אחר בתוס' תמצא מבואר בחידושי רשב"א ע"ש:

כולם מסכימים לדעת רב אשי. באשר שהוא גדול שאין נמצא כמותו תורה וגדולה במקום אחד מימות רבי. ומסתמא כל העולם מסכימים לדעתו. ומיני' לא ילפינן לשאר גדולי הדור. והיינו בסתמא. אבל אם תלו בני עיר בשעת בנין לדעת איזה יחיד אז יעשה אותו היחיד כפי שירצה וזהו דעת הטור סי' קנ"ג ע"ש ובב"י וב"ח. וא"ת דברי גאוה המה מרב אשי. וי"ל כמו שמצינו שילהי סוטה דאמר רב יוסף לא תיתני ענוה דהא איכא אנא. כדי שלא יהיה שונה הברייתא בטעות אומר כן. ה"נ אמר כן על הא דאמר ר' יוחנן דבשל כרכים לא כיון דמעלמא קאתו לה:

בי כנישתא זוטי הוי. ניחא לפי' רבינו אבל לאידך פי' בתוס' דבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא קשה אמאי צריך לומר בי כנישתא זוטי הוי. אפי' הוי בית הכנסת כאלכסנדרי' של מצרים ה"ל לשנויי דבנו הטרסי' ולא מעלמא:

של יחיד. ר"ל יחידים כגון בני כפרים:

ה"ג עד כדון כשבניי':

קונם לבית זה. נדרים דף ס"ד:

ה"ג הדא אמרת:

ה"ג אימתי היא קדשה:

ומה אלו שנעשו לשם ספר אינם קדושות אלא משעת תשמיש. מכאן נמי יש ק"ו לבית הכנסת שבנאו מתחלה לשם בית הכנסת דאינה קדשה אלא משעת תשמיש. והא דאמר רבא לקמן סי' מ"ה גבו והותירו מותר אבל לא הותירו אסור הא אין המעות קודש אלא משעת תשמיש. תי' הב"י שאני מעות כיון דאתי' ליד גבאי ע"ש. וי"ל דהא דאינה קדושה אלא משעת תשמיש היינו לענין היתר תשמיש הדיוט. וה"ה להלוותם נמי שרי אבל מ"מ אין יכול לשנות המעות או הבי כנישתא לדבר אחר אם לא ע"י ז"ט ובמעמד בני העיר. עיין מזה באריכות סי' קנ"ג בט"ז ס"ק ב'.

ה"ג אי בעינא מצינא:

אכל הני דמתני' קאי הלכך יחיד שמכר ס"ת בדיעבד. אבל לכתחלה אין למכור ס"ת כ"א ללמוד תורה כמ"ש רבינו בהל' ס"ת ולימד דיחיד יכול להשתמש בדמיו דהא קתני במתני' אבל אם מכרו ס"ת וכו' ואהא קאמר נמי אבל אם מכרו ז"ט העיר במא"ה אפי' למשתי בי שכרא שפיר דמי. וה"ה ביחיד בס"ת שלא הקדיש עדיין ומסר לרבים. וב"י האריך בזה ללא צורך ע"ש:

ה"ג לוקחין בדמיו:

וכן ההיא תלא דבי כנישתא. מייתי ראי' מתלא לבי כנישתא שבנוי' ועומדת. דלענין זריעה שהיא תשמיש של גנאי המה שוין באיסורם וכמו שמהני ז"ט העיר לתל ה"ה לבית הכנסת הבנוי' ודלא כראב"ד:

ה"ג משום פשיעותא. גי' הרי"ף ורבינו בפ"ק דב"ב סי' ג' מאי בינייהו דאיכא דוכתא לאצלויי למ"ד משום פשיעותא אפ"ה אסור. אבל אי איכא בי כנישתא אפי' למ"ד משום פשיעותא שרי. דלזמן מועט איכא למימר שמא יפשע וליכא בית הכנסת. אבל אי איכא בי כנישתא ליכא פשיעותא ולזמן מרובה לא ניחוש לפשיעותא. כ"כ הר"ן אבל גי' הרמב"ם דאיכא בי כנישתא אחריתי וכ"ה גירסא שלנו לכך פי' דלמ"ד פשיעותא אסור דחיישינן שמא יפשע בבנינה זמן מועט ובתוך כך אתרחיש אונסא. ויתבטל הבנין לגמרי. בכן מ"ש מ"א סי' קנ"ב סק"א לאסור אפי' איכא בי כנישתא אחריתא במוסכם אינו. כי לדעת הרי"ף ורבינו ור"ן אי איכא בי כנישתא אחריתא שרי. גם בט"ז ס"ק א' מסיק להתירא ע"ש:

הך בי כנישתא חלופא שרי'. ברמזים כתב חלופא באחרת משמע מבי כנישתא לבי כנישתא אחרת מותר וכמו שכתב הר"י אבוהב בפי' הטור. אבל לדעת האוסרין ליקח בדמי' קדושה אחרת כיוצא בה. צ"ל דהך חלופא היינו שעשה חלוף במטלטלין וחל קדושה עליהן וצריך לקנות באמת בהם קדושה עילויה תיבה או מטפחת וספרים. אי נמי שהחליפה באחרת ואותה בית הכנסת גדולה בבנין ובשיעור והוי נמי מעלין בקודש:

וחיילא קדושה אדמים. דאין קדושה פקעה בכדי. ומ"מ ע"י ז"ט העיר במעמד אנשי העיר יכולים להפקיע קדושת הדמים כמ"ש רבינו אפי' למשתי שכרא בדמים כמו שפרש"י. משום דקלישא קדושת דמים. ועוד דהוי קדושה שניה כמ"ש הר"ן:

והיא יוצאה לחולין. והלוקח יכול להשתמש בה בכל מה שירצה. חוץ מארבע דברים משום דהמה זילותא רבה להשתמש במקום שהיה בית הכנסת עבודה בזוי'. אמנם כשהמכר נעשה ע"י ז"ט העיר במא"ה. פקעה קדושת בית הכנסת לגמרי ומותר ללוקח להשתמש בה אפי' תשמיש של גנאי כדמוכח מעובדא דרב אשי אמר (ליה) זיל זבינא מז"ט העיר במעמד אנשי העיר וזרעה והיינו טעמי' דקדושת בית הכנסת אינה קדושה אלא חכמים קדשוהו. כמ"ש הר"ן. הם אמרו והם אמרו דאם נעשה ע"י זט"ה במא"ה יפקעו קדושתי' דבהכ"נ. וא"ת אמוראי בתראי מנ"ל להו שיש לזט"ה במא"ה כח זה להפקיע קדושת בהכ"נ ע"י מכירה. ואם יש להם כח זה א"כ אפי' בלא מכירה נמי ומ"ט דמאן דאוסר במתנה. י"ל דממתני' דייקא מדקתני בני העיר. להורות לן דווקא בני העיר לחוד. או זט"ה לחוד. הוא דצריך להעלות בקדושה. אבל אם מכרו זט"ה במא"ה שרי למשתי שיכרא בהדמים. וכ"כ חידושי רשב"א. וכיון דממתני' דייקא. אין לנו ללמוד אלא דוקא במכירה דהא קתני בני העיר שמכרו:

אי לא דהוי להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה. נמצא בני העיר מחויבים לשלם לו גמול טוב. והוי מתנה כזבינא. ר"ן:

הויא לה מתנה כזביני. וכן הלכתא. רי"ף. ור' ירוחם ח"א נתיב ג' חלק ג' אוסר בדיעבד אם נתנו במתנה. ותמה אני הלא ש"ס ערוכה בחולין דף צ"ג בכולי ש"ס דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא וצ"ע: