קרבן נתנאל על מגילה יט

ה"ג אין תימר ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא:

שתהא כולה תמימה. כלומר כל ג' פסוקים שקורין כל א' מז' גברי המה נקראים תורת ה' וצריך להיות תמימה ברכה בפתיחתה ובחתימתה וא"ת בזמן המשנה שלא היה מברך אלא הפותח והחותם הא לא הוי תמימה תירץ הב"ח ומ"א בסי' ק"מ שהאחרים היו מתכוונין לצאת בברכת הראשון ומתכוונים לצאת בברכת החותם משא"כ עכשיו שאין מתכוונים לצאת בברכת חבירו. לכן כל א' צריך לברך על קריאתו תחלה וסוף. והר"ן תי' דקודם התקנה הוו כולם כחד גברא. ר"ל מ"ה הוי תורת ה' תמימה. משא"כ עתה מפני נכנסין ויוצאין תקינו שכל א' מברך בפני עצמו. א"כ א"א ששני ב"א זה יברך על תחלת הקריאה וזה יברך לאחריה דלאו תורת ה' תמימה:

ה"ג ראשון מברך ברכה ראשונה שאם היה מתחיל ממקום שפסק אינו מברך. כי אם הוא יברך נמצא שהראשון שנשתתק נחשב בפני עצמו ועולה למנין ז' גברי א"כ הפסוקים שקראו בראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ולא הוי תמימות:

כי הוא גומר קריאת הראשון כו'. כלומר ע"כ צ"ל שאינו מברך והוא והראשון אינם עולים אלא למנין חד גברא כי הראשון התחיל במצות הקריאה והאחרון גומר. ע"ז אמר הירושלמי דבקריאת התורה אינו שייך בגומר. כי אדם אחד צריך לברך בפתיחה ובחתימה ואז הוי תמימה. ואין להקשות הא ע"כ השני צריך לברך בתחלה דהא בתר דתקינו רבנן איירי משום גזירת הנכנסין. י"ל דכל כהאי מלתא קלא אית ליה ולא שייך גזירת הנכנסין וכ"כ ב"י בשם המרדכי סברא זו. כל זה ניחא לפי' הר"ן אבל לפי' הב"ח ומ"א קשה מ"מ האידנא אף דלא שייך בכה"ג גזירת הנכנסין. מ"מ לא כוון האחרון לצאת ידי ברכה ראשונה ע"י הראשון וצריך לברך ברכה ראשונה. וליכא למימר דאף בתר דתקינו רבנן מ"מ כל הני שבעה קרואים כוונתם להוציא הצבור בברכה ובקריאה שלהם כמו קודם התקנה שהיו מוציאין הצבור הראשון והאחרון. וכן צ"ל סברא זו בסוף דברי רבינו יואל שהביא ב"י ע"ש. דא"כ גם שהשני גומר הוי תמימות כמו קודם התקנה וצ"ע:

ה"ג ברי"ף פחות משלשה פסוקים ליקרו תרי ארבעה ארבעה. וביום השבת תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי לעביד ליקרו תרי מהא וחד מהנך אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליקרו תרי מהא ותלתא מהך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ופשטי' עכ"ל הרי"ף ליקרו תרי מהא וחד מהנך אין מתחילין. מהא הוכיח בעל ת"ה סי' כ"ח דבפרשה שאינה רק ב' פסוקים מותר לשייר בתחלה ולהפסיק שם. דאי אין רשאי להפסיק והוי בכלל אין מתחילין בפ' פחות משלשה פסוקים אפילו אי א' מהנך קורא שלשה מ"מ אין מתחילין בפ' וביום השבת שהיא פ' של שני פסוקים ע"ש. והקשה מ"א סימן קל"ח ס"ק ב' דמדברי תוספות ד"ה אין מתחילין משמע דווקא ביום השבת שרי דהוי דבר ידוע לעולם. וא"כ אין ראיה מכאן לשאר פרשיות לסיים שם. ונראה דלק"מ דלא ס"ל הך סברא ידוע כמו שהקשה מ"א גופיה דא"כ ה"ל לתקן שישיירו בר"ח ב' פסוקים סמוך לפרשה והוי ידוע לעולם. אלא תי' תוס' שני וגם יש להם לתשוב וכו'. וכ"ת דהא צריכין לומר הסברא שהרי ידועות לעולם. דאלת"ה קשה מפ' ויחל ומוהקרבתם. י"ל דלדידן ל"ק דבפ' ויחל הם ד' פסוקים אחר הפרשה והקרבתם שלשה פסוקים וכמ"ש מהרי"ל ומהרש"א:

דולג חוזר השני וקורא פסוק אחד מן השלשה פסוקים שקרא הראשון. והקשה הרמב"ן דהא עדיין יש חשש הנכנסין בשמעם שמתחיל השני שני פסוקים אחר הפרשה ויאמרו שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים וצ"ל דלא חיישינן לנכנסין א"כ לא נדלוג ויקראו ב' ראשונים ארבעה ארבעה והשלישי ביום השבת ותרי מובראשי חדשיכם ומה תאמר דהנכנסים יאמרו שהשלישי לא קרא אלא שני פסוקים מובראשי חדשיכם. הא לא חיישינן לנכנסין. עיין מה שתי' הר"ן ובשו"ת מהרי"ל סימן ק"ס. ומ"א סי' תכ"ג ס"ק ב' תי' דודאי גבי כהן ישאלו למה לא קרא יותר כיון שיש לו עוד ריוח ויאמרו להם אבל הכא לא ישאלו שיאמרו לא קרא יותר כדי שישאר לרביעי ג"פ ע"כ. ולכאורה דברים אלו אין להם שחר למאי צריך ג' לרביעי הא סגי בשני פסוקים. ואמרתי דכמו דאמרי' לעיל (מגילה דף כ"א) אחרון שקרא ארבע משובח. מ"ה הניח פסוק יותר לרביעי וכ"ת הא אמרינן נמי אמצעי שקרא ד' משובח. דבתרי אמצעים לא שייך לומר הך סברא דאמצעי משובח. וכ"מ ברש"י ד"ה והלכתא אלא דלפ"ז קשה על מנהגינו שהשלישי קורא שלשה וגם פ' וביום השבת. הלא היתרון לרביעי לקרות וביום השבת ובראשי חדשיכם:

נשארו שלשה פסוקים קורא אותן השלישי. וביום השבת ובראשי חדשיכם קורא הרביעי. דלא כמנהגינו שהשלישי קורא וביום השבת: