קרבן נתנאל על קידושין ו

לבר מן אשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. והקשה הב"ח בסי' כ"ט ס"ק א' הלא באמר לה לאשה ע"מ שתחזירהו לי הוי תנאי ומעשה בדבר א' דהתנאי בטל והמעשה קיים כדלקמן סי' ל"ח וי"ל דכיון דאפשר להחזיר דמים ששוה החפץ שמקדש אותה בם לא הוי תנאי ומעשה בדבר א' ע"כ. אע"ג דלא קי"ל כרשב"ג באיצטלית. ה"מ לגבי גיטין דלצעורה קא מכוון דמשום שנאה מגרשה. אבל בשאר דברים לא פליגי רבנן עלי' דרשב"ג וס"ל מה לי הן מ"ל דמיהן וכמ"ש רבינו בפ' לולב הגזול סי' ל'. אבל קשה דהא להדיא אמרינן בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא במיניה היכא דאיתא בעיניה מי אמר. וע"ק א"כ אינו דומה לחליפין דהא אינה מחזירה החפץ. וקושייתו מעיקרא ליתא דהטעם דתנאי ומעשה בדבר א' היינו משום דהתנאי סותר המעשה דאין הקדושין חלין אלא אחר שנתקיים התנאי ואז אין הקדושין בידה. אבל בעל מנת כאומר מעכשיו והקדושין חלין מיד כשהחזירה לו החפץ. ועיין פ' מי שאחזו סי' ח' ט' שביארתי שם על נכון דרבינו כמו כן ס"ל דלא כב"ש סי' ל"ח ס"ק ז':

לפי שאין אשה נקנית בחליפין. זהו לשון הרי"ף ופי' בו רבינו לפי שדרך כו' אתי למימר אשה נקנית בחליפין. דא"א לפרש חליפין ממש הוא דא"כ כשאמר הילך מנה מתנה על מנת להחזיר במכר קנה הא מטבע אין נעשה חליפין:

לפיכך אפקעוה רבנן לקדושין מינה. וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואם קדשה אחר לא צריכה גט מיניה וכ"כ ב"ש סי' כ"ט ס"ק ב' דלא כשלטי הגברים. ועיין בנדרים סוף פ' השותפין סי' ד' ובפרק יש נוחלין סי' מ"ת שדוקא צריך לכפול התנאי הא בלאו הכי התנאי בטל ומעשה קיים ומקודשת ודאי:

וכשנתן המנה לאותו פלוני אמר הרי את מקודשת במנה שנתתי לפלוני. דאי לא אמר בשמת נתינה הוי כנתן הוא ואמרה היא ובזה מסקינן לעיל סי' א' דהוי ספיקא וא"ת דליהני אמירה דידה כמו שמדבר עמה על עסקי קידושין תחלה וכה"ג אפילו נתן הוא ואמרה היא מקודשת. וי"ל דלא דמי דעיקר ספיקא הוא בנתן הוא ואמרה היא אם הקפידה תורה כי יקח אקיחת דברים או אקיחת כסף ולא כי תקח. מש"ה אם היה מדבר עמה תחלה מקודשת דעל דעת ראשונה הוא נותן והיא מקבלת והרי קיחת דברים וכסף משלו. משא"כ אם אמרה היא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך הוי כמדברת היא עמו על עסקי קדושין ולא הוא וא"כ עדיין ספק שמא הקפידה תורה על קיחת דברים שלו ונכון הוא. ולא כהר"ן שתירץ בענין אחר ונ"מ בזמן הזה ע"ש:

מקודשת מדין ערב. ומסיק וכן לענין ממונא. והא דפסק רבינו בפ' השואל סי' י"ב הכישה במקל והיא תבא פטור ולא מחייב מדין ערב. התם היינו טעמא דלא אמר בהדיא מתחייב אני לך. ר"ן:

ועשאו פלוני שליח. הא לאו הכי אינה מקודשת דאין חבין לאדם שלא בפניו דלא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה: ה"ג

והני מילי באדם חשוב. עיין לעיל סוף סי' א' מה שכתבתי בזה: