קרבן נתנאל על קידושין נב

אשמאי רשע ועם הארץ. או או קתני דאי לא תימא הכי היכי מפרש רש"י ד"ה אי ס"ד ומדקפיד אחכמה אמרינן נמי שיבה לאו זקן אשמאי קאמר דליכא למימר ר"י אזקן אשמאי נמי פליג א"כ היינו איסי בן יהודה ע"כ. אימא דבהא פליגי איסי ס"ל אפילו רשע ועם הארץ ורבי סבר שיבה בור ולא רשע. אלא ש"מ דשיבה בור נמי מקרי זקן אשמאי ורשע חכם ועם הארץ שוין:

ואיזו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות. דאי עומד מרחוק לא נראה שעומד לכבודו כ"א לצורכו:

שיבה למאי איצטריך בין לרבנן בין לר"י. והתוספות לא קשיא להו כלום לרבנן דאיכא למימר מש"ה איצטריך שיבה כדי להסמיך זקן לויראת וליכא למימר דהוי מצי למכתב תקום והדרת מפני זקן ויראת י"ל דלא שייך והדרת גבי מפני ולא שייך נמי תקום גבי פני כמ"ש תוספות במס' ע"ז דף כ' ד"ה אחד. והא דמשני רבנן אי כר"י הגלילי נכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת ה"ק לכתוב מפני שיבה תקום והדרת פניו. וכן מפני זקן תקום והדרת פניו א"נ לא משתמע שפיר דאתא למדרש זקן ויראת אם לא שהוא מוכח כי השתא דפלגיה משיבה ואסמכיה לויראת. וע"כ צ"ל חד מהני תרי טעמים דאלת"ה תקשי לך מאי קאמר בשמעתין ות"ק אין הכי נמי והא דפלגינהו משום דבעי למסמך זקן לויראת לכתוב תקום והדרת מפני שיבה זקן ויראת. אבל רבינו לא ניחא למימר דכתבה התורה יתור שיבה כדי להסמיך זקן אויראת. בשלמא אי תרוייהו צריכה שיבה וזקן בהא שפיר משני הת"ק דלהכי פלגינהו כדי לסמוך זקן לויראת. ובזה מיושב קושית מהרש"א ולפי הנחה זו צ"ל הא דכתבו התוספות דליכא למימר נמי דר"י אזקן אשמאי פליג דא"כ היינו איסי בן יהודה. ה"פ ומאי חידש איסי דאמר כל שיבה במשמע הלא ר"י נמי סבר זקן אשמאי וזה פשוט. ודלא כמהרש"א שכתב ז"ל דע"כ איסי בן יהודה ביניק וחכים כר"י הגלילי ס"ל כמ"ש הרא"ש. הא לפי מה שכתבתי אין הוכחה לאיסי שס"ל יניק וחכים וזקן צריך למסמך לויראת:

הוה אמינא אפילו זקני שוק כו' ור"י סבר אפילו יניק וחכים. ושיבה נמי צריך שיהיה חכם והא דקאמר ש"מ דהאי לאו האי והאי לאו האי פי' דקאי אתרתי בני אדם קשיש וחכים. ויניק וחכים. משא"כ לת"ק קאי שיבה וזקן אחד גברא:

ברבו מובהק כמלא עיניו. וזה הוי קימה שיש בו הידור כיון שאין עומד כן מפני חכם אחר כי אם מפני רבו. אבל בשאר חכם כיון דאין מחוייב לעמוד אין רשאי לעמוד מפניו מרחוק דמחזי כאילו לצורכו עומד:

מניין לזקן שלא יטריח. כתב הש"ך במקום שיושבין על הספסלין ואין טרחא בדבר אין קפידא. ומסיים שם עכ"פ לא יכוון לעבור לפניהם כדי שיעמדו מפניו:

ע"כ דריש זקן זה שקנה חכמה ליניק וחכים. והרי"ף משמע דפסק כת"ק ודריש זקן אויראת לזקן שלא יטריח. ורבינו דחיק ליה לומר שנכתב מלה יתירא מפני סמוכין וכדאמרן. עוד יש לומר דשיבה היינו בן שבעים. וזקן אתיא לחכם זקן דהיינו בן ששים לזקנה: