קרבן נתנאל על קידושין כט

וכן אם תלש בזקנו ודלדל בו עצם. וה"ה אם חתך ריס העין של העבד או חתך שפתו או ביציו כל מה שהוי מום לענין מומי בכורות ה"ה לגבי עבד. דהא בפרק על אלו מומין דריש מכלל ופרט וכלל אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין והכא גבי עבד נמי דריש מכלל ופרט וכלל הך דינא והא דקאמר אלא ראשי אברים שאינן חוזרין קאי אכל ראשי אברים שחושב גבי מומי בכור. כל זה למדתי מדברי תוס' רי"ד וכ"כ הב"ת ביו"ד סימן רס"ז וטעות סופר ברמזים שלא העתיק הך דינא דלדל בו עצם ובטור שם פסק דיוצא לחירות בזה. והרי"ף לא פסק הא דדלדל. וצ"ל דס"ל כאידך ברייתא דבכולם יוצא העבד בו לחירות משמע בהך כ"ד ראשי אברים דחשיב לגבי מצורע ולא יותר:

ובסירוס דביצים פליגי. ר"ל דמסיק בשמעתין דר' בלשון נמי מודה ולא פליג אבן עזאי אלא בסירוס לחוד:

אבל אם נתקן מן הכיס לגמרי לכ"ע הוי מום שבגלוי. נתקן לאו דוקא אלא ה"ה אם ביצה א' נתק מן הכיס לגמרי נמי עבד יוצא בהן לחירות כדאיתא בפרק אלו מומין:

הואיל ומדרש חכמים הוא. וחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לכל. כך פירש ר"ת. ולדידי' הוי גט שחרור זה מדרבנן. וריב"א פירש שהוא מדאורייתא עיין תוספות:

דר"ט חבירו הוה. וכ"כ רבינו בהכותב סימן ב'. ועיין בכנסת גדולה א"ת בכללי הגמ' סימן י"ת אבל תימה דהכ"מ בפ"ה מהלכות עדות כתב דהרמב"ם פסק הלכה כר"ט לגבי ר"ע דרבו הוא ע"כ. הא הכא פסק כר"ע לגבי ר"ט:

וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו. כתב הרי"ף ורבינו שמועות הללו שבעבד כנעני אע"ג דיציאה בשן ועין וראשי אברים קנסא הוא ובעי ב"ד מומתין וליכא. כתב הרמב"ן דהיינו טעמא משום דקי"ל בקנסא דאי תפס לא מפקינן מיניה וכיון דעבד תפוס הוא בעצמו מכיון שהפיל שינו לא יהבינן ליה רשותא לאשתעבודי ביה והיו משמתין ליה עד דכתב ליה גיטא דחירותא. וי"א דלא כייפינן לרבו ליתן לי' גט שחרור. ונראה לי דנ"מ בהא מילתא שמצאתי ראיתי בקיצור פסקי תוס' דסוטה סימן מ"ד היוצא משום יאוש בניו עבדים ולהכי אף כי מלך הורדוס בניו עבדים אע"פ שאביהם בן חורין ע"כ וה"נ לר"ע צריך גיטא דחירותא דבלאו הכי בניו עבדים אע"פ שהוא בן חורין: ה"ג

ועוד דלא מקרי הכרעה. עי' תוספות שם דף מ'. ובל"מ פ"ה מהלכות עבדים: