קרבן נתנאל על קידושין קכז

בני זה ממזר. פרש"י ממזר מחייבי כריתות. עיין שו"ת חוות יאיר סימן צ"ג שהאריך בזה:

למיתב ליה פי שנים אילו בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב. לרבנן קא פריך אבל לר"י איצטריך דלא נימא מיגו במקום עדים כיון דלדידיה האב מהימן אע"פ דמוחזק באחר דבכור הוא ע"י קול. כ"כ הרי"ף בפרק יש נוחלין:

ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. משמעתא דא מוכח דלא כרמב"ם פרק י"א מהלכות מכירה המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד. דהא לר"מ קני כל נכסי קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מה עאל ליה ומה קני ומדר"מ נשמע לרבנן בדבר שלא בא לעולם. ועיין ש"ך חו"מ סימן ס' ס"ק י"ב:

חשיבי מוחזקין ולא ראויין. דהא בכל אשר ימצא לו קרינן. ודלא כמהרש"א דאי כדבריו הא דמחלק ר' יואל במידי דממילא ובין שיעשה מעשה מהא דאהלות ושמחות ה"ל להוכיח לחלק בכך משמעתין דהכא ע"ש:

אבל בסעם שהוא גוסס לא היה יכול לעשות שליח לגרשה אלא דכשהניחו כשהוא גוסס ה"א דנותנין הגט דנתרפא וכעת חזר לבריאותו קמ"ל דרוב גוססין למיתה דלא רגילי להתרפאות:

בפ"ק דערכין דף ו'. ובתוס' נפל טעות דבמס' שמחות ליתא כי אם בערכין וצריך להגיה ע"ש:

דשמא התם משום חומרא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. מחמירין נמי שגוסס יכול לנדור ולקדש:

דאין לך גוסס ועומד יותר כו' ורמז. והא דפי' רשב"ם ואין יכול לדבר מה בכך הלא יכול לתת גט ברמיזה וגיטו ומתנתו שוין. י"ל כיון שהוא גוסס שאינו יכול לדבר מסתמא אין שהות לבודקו עד שמת או דעתו מטורפת. אבל אי איתרמי מילתא שעמד בדעתו כדי לבדוק גיטו גט ומתנתו מתנה. כ"כ ב"י סימן קכ"א:

מי שהיה מגויד או צלוב [וכו'] ורמז וכו'. ורש"י ור' יואל לא חשו להך דהתם היה בריא עד עתה אלא שאין יכול לדבר מחמת שהוא צלוב או מגויד. משא"כ כשאין יכול לדבר מחמת חולי:

יתנם כשיתרפא. ומסתמא יתרפא. תוס':

אפסיקא הלכתא כר' יהודה. אע"ג דאליבא דר"י לא צריך לאוקמיה קרא דיכיר בכשנפלו כשהוא גוסס מ"מ בהך סברא ליכא מאן דפליג עליה דרבנן. ודברי נ"י בפ' יש נוחלין תמוהים שכתב שם ז"ל אמר המחבר השתא דקי"ל כר"י לא קי"ל הך דרשה דרבנן דיכיר הלכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ע"כ:

ובפ' החולץ. דאי מדהאי דיש נוחלין לא נשמע אלא בבכור ומש"ה מייתי לה האי דהחולץ דנשמע מן דא אפילו לענין שאר פסולים נאמן האב:

אבל אבן בנו לא מהימן. ואפילו אבניו אינו נאמן דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולין ובני בניו כשרים. ועוד מדקאמר בסמוך ואין אדם נאמן אבנו גדול ומפ' כשיש לו בנים משמע דאבנו נמי לא מהימן. תוס' יבמות: