קרבן נתנאל על קידושין י

לפי שאין המשכון משועבד לכלום. וכן פי' הראב"ד. וכן צריכין לפרש דברי רש"י ד"ה מנה אין כאן הלכך משכון אינו שוה כאן כלום כו' והתוס' ס"ל כהיש מפרשים:

אלא צריך להקנות לו בסודר כו' או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף החפץ. ובאלו הדרכים כמו כן האשה מקודשת בהן. דהא כבר כתב רבינו דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם א' לכולן. ואי קשיא מאי פריך מהא דקתני קדשה במשכון מקודשת אימא דאיירי בהני גווני. וי"ל דקדשה במשכון משמע במשכון לחוד בלא שום מתנה וקנין אחר: ה"ג

איכא לפרושי דאיירי אפילו במשכון שמשכן לו בשעת הלואה. מדקתני סתמא קדשה במשכון:

ורבינו חננאל ז"ל פי' שם דלא להתחייב באונסין. והתוספות שם פירשו כן משמיה דבעל הלכות גדולות ושערי' דרב האי גאון:

דכיון דבשלא בשעת הלואה לא הוי אלא כש"ש משום שנהנה שיכול לקדש בו. ובסוף פרק שבועת הדיינין כתב רבינו ז"ל ומ"מ המלוה על המשכון ל"ש משכנו בשעת הלואה ול"ש משכנו שלא בשעת הלואה כו' שומר שכר הוי. היינו מטעם דקי"ל התם כשמואל ואפילו בלא פירש שקיבל לגיבוי כנגד המעות מ"מ הוי כקיבל אחריות בדמי שויו אבל התם בסוגיא דדחי דכ"ע לית להו דשמואל וקמיפלגי בדרבי יצחק ופריך אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואה. מש"ה כתב רבינו כאן דע"כ צ"ל דבשעת הלואה אין כח לקדש אשה במשכון:

א"כ בשעת הלואה אין לו כח זה. וה"ה שאין לו כח לעשות חליפין מן הכלי הממושכן בשעת הלואה דאל"כ בשעת הלואה נמי להוי ש"ש. וזה שכתבו התוס' פרק האומנין דף פ"ב ד"ה אימור דאמר ולפ"ז הא דקאמר קדשה במשכון מקודשת היינו דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו ומהרש"א כתב שם ז"ל אבל השתא דקאמרינן דבשלא בשעת הלואה נמי לא הוה ש"ש אלא משום דקני ליה לקדש בו אשה א"כ ע"כ בשעת הלוואה לא קני ליה לקדש בו אשה דא"כ מהאי טעמא נמי להוי ש"ש ואנן קאמרינן בשמעתין אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה כו' עכ"ל. ותיוהא קא תזינא הכא דמ"מ לא הוי ש"ש מהאי טעמא כמו שהקשו תוס' שם דהא גם במעותיו הוא יכול לעשות זה בשלמא במשכנו שלא בשעת הלואה הוי ש"ש כיון דבשעה שנטלו לא היה מעותיו בידו וא"כ עדיין נוכל לומר שאף בשעת הלואה יכול לקדש בו אשה ומ"מ לא הוי ש"ש ובמ"כ שגה ברואה דברי רבינו פה ותוס' גיטין דף ל"ז: ודע

דהאי נמי ממושכן לו בשכרו דתפיס ליה אאגרי'. והרשב"א בחדושיו חלק בזה כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתפסוה ניהליה לא הוי כמלוה על המשכון א"כ באומר הביא מעות וטול את שלך דמיא למשכון בעת ההלואה הא טול את שלך והביא מעות אפילו אמר גמרתיו לאו כשומר שכר הוא. תדע דהא בין לר"י ובין לר"מ אמר מלוה על המשכון הוי ש"ש ואילו באומנין לר"מ הוי ש"ש אבל לא לר"י אלמא אין דין אומן כמלוה על המשכון:

אבל אם היה לו משכון ממנה כו' והחזיר לה המשכון וקדשה בו מקודשת. והא דלגבי עשה לי שירים ונזמים למ"ד אין אומן קונה בשבת כלי אינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה דדוקא חזרת המשכון הוי כמחילת מלוה מדהחזיר לה המשכון ממנה. אבל גבי שירים ונזמים אין ראיה דמוחל לה השכר פעולה דכן אורחא להחזיר הכלי ליד בעלים ואחר כך לכמה ימים תובע השכירות:

ועוד מוכח לקמן דאף אם קדשה במלוה שיש עליה משכון בלא חזרת משכון מקודשת. נראה שסמך רבינו דין זה כאן ולא סמך עצמו על מה שהאריך בסימן כ"ו. משום דלא תקשי לך הא דפריך קדשה במשכון מקודשת ה"ל לאוקמי דאיירי שקדשה במשכון שיש לו ממנה. על זה תירץ דמוכח לקמן בכה"ג אפילו קדשה במלוה מקודשת וא"כ אדתני במשכון אפילו במלוה מקודשת: