קרבן נתנאל על קידושין א

לא מיקניא נפשה. ועיין עוד מזה בפרק השולח סימן כ"ז שגירסת רבינו כך היא בשם ר"ת וזה פלא:

אין קיחה אלא בכסף. ותרוייהו צריכי. עיין בשמעתין ובתוספות דף הנ"ל:

הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה. וכיון דיליף מגט צריך לכתוב לשמה ושמו ושם עירה. וע"ז מסיים אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא ואין צריך לתנאים אלו ובסתמא נמי דעתה אנייר כמו שמוכח מברייתא דלקמן (קידושין דף מח ע"א) ברש"י ד"ה שמין את הנייר:

ופסקו התוס' דלא כרב הונא. והוא בתוס' ד"ה חופה שגומרת וא"ת לדידן דאמרינן חופה אינה קונה. וביבמות דף נז ד"ה רב אמר שם הביאו בשם ר"ת ראיות אלו עיין עליו:

הך סברא דרב הונא כסף מיהא בע"כ באישות לא אשכחן. לכאורה קושיא זו אינה אלא לפירוש ר"ת שפי' בד"ה שכן דהא דקאמר מה להצד שוה שבהן שכן ישנן בע"כ היינו כסף באמה העבריה מה שהאדון מייעד אותה בכסף מקנתה בע"כ של אב. אבל במה שמקדש את בתו בכסף אין זה חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב. אבל לפי פרש"י דמה שהאב מוכר את בתו בע"כ חשוב בע"כ. א"כ מה שמקדש את בתו בע"כ נמי חשוב בע"כ א"כ הא דפריך מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בע"כ דאפילו באישות מצינו בע"כ שמקדש את בתו בע"כ ורב הונא כסף באישות לא אשכחן במה שמקדש את בתו לא חשיב בע"כ דמסתמא ניחא לה דסופה עומדת לינשא. מש"ה לעיל דקאמר סתמא דגמרא דכסף כאישות לא אשכחן בע"כ דמה שמקדש את בתו קטנה היינו בביאה ושטר דהא אכתי לא פסיקא לן קידושי כסף כלל. אבל אחר העיון ליכא לפרש הכי דא"כ מאי פריך מה להצד השוה שבהן שישנה בע"כ. הלא חופה נמי איתא בע"כ שמוסר את בתו לחופה בע"כ על כן נעלם ממני דעת המהרש"א שכתב דלפרש"י יש ליישב קושית רבינו:

ורב הונא סבר דאפילו פירכא כל דהו לא חשיבא. צ"ל דס"ל לרב הונא דלגבי ייעוד אפילו החופה יכול לעשות בע"כ של אב. וה"ק כסף באישות מיהא לא אשכחן כי אם גבי ייעוד א"כ החופה נמי גבי ייעוד בע"כ של אב הוא ועפ"ז מיושב היטב מה שהקשה המהרש"א בתוס' ד"ה חופה שגומרת אמאי לא אקשי להו נמי לרב הונא כו'. דלרב הונא ליכא למילף בק"ו מחופה דמה לחופה שקונה בע"כ גבי ייעוד אפילו בע"כ של אב אבל לדידן הקשו שפיר דא"כ מאי פריך מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ הא אשכחן חופה ג"כ בע"כ ונ"ל דס"ל דחופת ייעוד צריך להיות מדעת אביה:

וגם רב אלפס ז"ל לא הכיא דכרי רב הונא משום דס"ל דלאו הלכתא נינהו. והא דאמר מנינא דרישא למעוטי חליפין הל"ל למעוטי חופה. חי' הר"ן דמלשון המשנה שהביא האשה נקנית בשלש דרכים ממילא משתמע הא חופה לא. אבל חליפין מתוך שאפשר לטעות ולומר שאף הם קונין מדין כסף דמש"ה אמרינן דסד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון ע"כ:

ואע"ג דלא כתיב. בהדיא וע"ז שמעתי יישוב מאדמ"ו הנשר הגדול מרן הגאון מוהרא"ב נ"ע דבספרי דריש ואיש אשר ארש אשה ולא לקחה משתעי בשומרת יבם דהיינו מי שמת אחיו ועדיין לא יבמה ילך וישוב לביתו שמא ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ש"מ להדיא דיוצאת במיתת יבם. אלא איכא למיפרך אימא מאן אחר יבם שאח אחר יקח אבל לזרים אינה ניתרת במיתת היבם. אלא דרב אשי ס"ל לקמן (קידושין דף י"ג) דיבם מיקרי אחר. וא"כ אית לן למימר דהא דפריך תלמודא מיתת היבם מנ"ל וצריך למילף בק"ו מאשת איש היינו למ"ד דיבם מקרי אחר אבל רב הונא איכא למימר דס"ל דיבם לא מקרי אחר:

לזה הסכימו כל הפוסקים כרבינו חננאל. הלשון אינו מחובר אל הקודם דעד כדון עלה לפסוק דלא כרב הונא. וניכר החסרון בדברי רבינו סוף דברי רמב"ן מה שראיתי בהר"ן שאחר הדברים האלה מסיים וז"ל והרב אלפסי לא כתב מה דאמרינן דמניינא דרישא למעוטי חופה וכתב דלמעוטי חליפין אתי כדאמרינן בגמ' אליבא דרב הונא ואעפ"כ לא כתבה הא דרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו ש"מ דרפויי מרפי' בידי' וע"ז מסיים רבינו לזה הסכימו כל הפוסקים כר"ח ובב"י מצאתי דה"ג לזה הסכימו כל הפוסקים ודלא כר"ח שכתב כו'. והיא הגי' נכונה וכן מוכח בפ' הבא על יבמתו סימן ד' ע"ש:

והא דרב הונא ספק היא דהא פריק כל מה שהקשו עליו. ותשה מה יענה בזה נימא דיו אסוף דינא מה לגמור אינה גומרת אלא אחר כסף אף לקנות לא תקנה אלא אחר כסף. ומה שתירצו התוס' דרב הונא ס"ל כר' טרפון. הא אנן קי"ל כחכמים דאמרינן דיו אפילו היכא דמפריד ק"ו. ונראה דס"ל לרבינו ולכל הני פוסקים כמ"ש תוספות בפ"ק דפסחים דף י"ח ד"ה ומה מחוסר היכא דיליף מלתא במה מצינו בלא ק"ו אלים הך ק"ו דלא אמרינן דיו היכא דמפריך ק"ו אפילו אליבא דרבנן. ה"נ נוכל ללמוד דחופה קונה בתחלה כמו שגומרת. וא"כ ילפינן בק"ו דחופה קונה אפילו כלא כסף דאי אחר כסף לא צריכינן הק"ו דזה נלמד במה מצינו:

אם לא באדם חשוב. והרי"ף לא מחלק הכא בזה דסמך על מה שכתב לקמן בסימן ו' באדם חשוב בהאי הנאה דמקבל מינה מתנה גמרה ומקניא נפשה. ורבינו חילק הכא בקוצר לאפוקי מדעת הרשב"א בחידושיו שאומר מדלא חילק הרי"ף פה ס"ל דלא מהני באדם חשוב כי אם מה שכתב לקמן בסימן ו' באדם חשוב בהאי הנאה שאקבל ממך המתנה:

חיישינן מדרבנן. הרשב"א והר"ן חתרו למצוא פתח הלא ספיקא דאורייתא היא כדקאמר נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי אם כי יקח הקפידה התורה דוקא אקיחת כסף או על האמירה ג"כ ועמדו על דבריהם באריכות. ואני אומר שלא על הרי"ף לבד תלונתם כי אם על התלמוד דקאמר ספיקא היא וחיישינן מדרבנן. ע"כ דעתי נראה שבני הישיבה היו מסופקים אם לפרש הברייתא כאוקימתא ראשונה נתן הוא ואמרה היא ודאי אינה מקודשת אם כשינוי' בתרא דספק מקודשת. וע"ז הסכימו מחברי התלמוד דחיישינן מדרבנן לחומרא דמתרוייהו צריכה גט:

ובשביל אמירתה לא גרע. כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא הרי זה כאילו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדיבורא דנפשיה קא סמיך ויהיב:

והא דפשיטא ליה לרבותינו. נראה דצ"ל להרי"ף והלשון מוכיח כן מדלא כתב דפשיטא להו וגם לא הביא רבינו פסק זה כי אם דעת הרי"ף לחוד:

דאיכא למימר משום דלא פסיקא ליה דהא באדם חשוב מקודשת. ויש לדקדק א"כ בנתן הוא ואמרה היא נמי לא פסיקא דאילו דיבר עמה תחלה על עסק קידושין אפילו נתן לה בשתי מקודשת ועיין בחידושי תלמידי רשב"א על מסכת זו. וי"ל דרבינו ס"ל דאם מדבר עמה קודם דמיא ממש לנתן הוא ואמרה היא דאמירתה לא מהני דאף אם שתקה אם נתן הוא מקודשת ובשביל אמירתה לא גרע. וע"כ כי דייקית מסיפא הא נתן הוא ואמרה היא לא איירי בדיבר קודם דא"כ היינו רישא נתן הוא ואמר הוא ומה קמ"ל בדיוקא דסיפא משא"כ כשנתנה היא ואמר הוא אף באדם חשוב מ"מ צריכנא לנתינתה דבלא כספא לא קבלה ממנו מאומה ובזה לא הוה ממש כנתן הוא ואמר הוא:

וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט. מה שהקדים רבינו בזה הכא דלאו עיקר ולא המתין לבאר זה לקמן בסימן ו' כי שם מקומה והכא אגב אורחא צ"ל דרבינו ס"ל כדעת הראב"ד דלאו דוקא אדם חשוב אלא אינש דרחימא לה ומתיקר איהי ביה אע"ג דלכ"ע אינו חשוב דלגבי איהי מיהא הוי כאילו אית לה ממונא מיניה כשמקבל ממנה. וא"כ לקמן איהי דאחשביה דהא אמרה ליה הילך מנה ואקדש אני לך א"כ בזה אינו צריך חקירת חכם אי אדם חשוב הוא. אבל הכא בשמעתין נתנה היא ואמר הוא והיא לא דברה כלום יותר ודאי צריך חקירת חכם ולזה העירני בני הרב מוהר"ר טיאה נר"ו בבחרותו: