קרבן נתנאל על כתובות צד

ואית ספרים דגרסינן ואין היבמין חייבין לפדותה. ר"ל בברייתא דלעיל ת"ר נשבית אחר מיתת הבעל אין היבמין חייבין לפדותה ולא עוד כו':

פסק רב אלפס ז"ל הלכה כרשב"ג משום דקתני סתמא דמתני' בגיטין אין פודין את השבויים. ויש לתמוה א"כ הא דאבעיא להו התם אי טעמא דמתני' משום דוחקא דציבורא או משום דלא לגרבו ולייתי טפי תפשוט דטעמא הוא משום דלא לגרבו ולייתי טפי מדקתני סתמא דמתני' אין פודין השבויין משמע כל שבויין אפילו אשתו נמי ואי טעמא משום דוחקא דציבורא אמאי. ומצאתי תירוץ לזה בהר"ן וז"ל כמו דחיישינן לדוחקא דציבורא ה"נ איכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה:

דהלכה כרבים. דבברייתא קמייתא לא היו גורסים דברי רבי. וכן הוא גי' הרי"ף וכפי פירושו של הר"ן ודלא כמ"ש בעל לחם משנה פי"ד דאישות ועיין בסמוך מה שאכתוב עוד מזה:

וי"מ ביתר מכדי כתובה ומסתבר כפרש"י דמאי שנא. וה"ה להיש מפרשים הא דקתני בברייתא ראשונה רצה פודה רצה אינו פודה היינו יתר מכדי דמיה וכ"פ ר"ח בתוס' ד"ה רצה ולא נאד רבינו מפי' זה מכח קושיות הרשב"א דאם כן לרבנן נמי תקשה פרקין אפרקין אע"ג דכדי דמיה יותר על כתובתה. ובזה סייעין למה שכתבתי דבברייתא קמייתא ת"ק לאו רבי הוא. ובאידך ת"ק דרשב"ג רבי הוא ומש"ה לא קשה רבנן אדרבנן וק"ל:

הכא מתני' דייקא כרבי דקתני סתם נישבית חייב לפדותה. וה"ה דהמ"ל כמ"ש הר"ן. דבהא קי"ל כרבי דת"ק דברייתא דלעיל קאי כוותיה ואע"ג דלא קי"ל כוותיה ליותר מכדי דמיה היינו משום דסתם מתני' דהשולח דלא כוותיה אבל ביותר מכדי כתובתה נקטינן כוותיה וכדרבי:

והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ד מהל' אישות. והוא דעת שלישית הא דקתני רצה פודה ואפילו יותר מכדי דמיה רצה אינו פודה אלא מגרשה ונותן לה כתובתה אבל בפעם ראשון על כרחיה פודה אותה ואינו רשאי לגרשה וכן פי' בדרישה דלא כב"י סי' ע"ח ע"ש: