קרבן נתנאל על כתובות ט

הלכך חתן שמת אביו או חמותו בין בעל בין שלא בעל הוא ישן בין האנשים. ק"ק דלפ"ז משמע דנוהג שבעת ימי משתה ואחר כך ימי אבילות אפי' בלא בעל א"כ אמאי תני בברייתא בועל בעילת מצוה וי"ל דוודאי היכא דחל עליו אבילות קודם הנשואין לא אלימא האי שמחת חופה לדחות ימי אבילות לנהוג בתחילה שבעת ימי המשתה אם לא ע"י צירוף שמחת בעילת מצוה ורבינו איירי היכא שמת אביו של חתן אחר החופה כי מאחר שבירך כבר ברכת הנשואין כבר חלה עליו ימי משתה ובזה הוא ישן בין האנשים אפי' בלא בעל. והיינו דוקא אביו של חתן או חמותו אבל בשאר קרוביו הביא רבינו ירוחם בחלק חוה נתיב כ"ב בשם רבינו הלכה למעשה שנוהג אבילות תחלה ע"ש והכי דייק לישנא שמת אביו או חמותו דוקא:

וכיון דהאי אבילות קיל מנדה אינה מוזגת לו את הכוס. רבים מקשים בזה גם בש"ך סי' שמ"ב דברי רבינו אהדדי שם בפרק אלו מגלחין סי' פ"ג שכתב על הראב"ד מאד הפליג החכם להחמיר בלילה להצריך שתי שמירות והפליג להקל ביום להתיר יחוד ואיפכא מסתברא כי למראית העין היצר מתגבר הלכך בלילה או ביום קתני והיחוד אסור ביום כמו בלילה אבל בימי פרישות אינו צריך להרחיק עכ"ל שם. משמע מלשונו שהסכים בזה עם הראב"ד דמזיגת הכוס והרחצת פניו שרי ולי לק"מ דודאי בגוף הדין סמך רבינו במה שכתב הכא בכתובות דמזיגה אסור והתם במ"ק אינו אלא שהשיג בזה אראב"ד כלומר לדידי אפי' שאר הרחקות אסור ויחוד נמי אסור ביום ובלילה כי כל מה שיש לנו לעשות להרחיק מן העבירה עושים. אלא לדברי התכם שהפליג מאד להצריך שני שמירות בלילה מפני איסור יחוד והפליג ביום להתיר אפילו חיבוק ונישוק וס"ל דדי לנו בזה בהרחקת האיסור לפי דבריו איפכא מסתברא דיחוד אסור אפילו ביום כי למראית העין היצר מתגבר ולהתיר שאר הרחקות והיינו כו' לדבריו אבל רבינו אוסר היחוד ביום ובלילה ואוסר שאר הרחקות. ויש לי ליישב דברי החכם שלא אוסר ביום היחוד ומתיר אפילו חיבוק דאי הוי אוסר ביום אלו הדברים הוי דבר בפרהסיא וק"ל:

והרמ"ה כתב אע"פ דאמר הכא חתן שבעל ופרסה אשתו נדה דישנה עמו בבית למשנה אחרונה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש הוא ישן בין האנשים. והרב ט"ז בסי' שמ"ג ס"ק ג' כתב וז"ל כיון דבזמן התלמוד היה חיוב בשמירה (והיינו למשנה ראשונה) אין לנו להקל עכ"ל ורבים תפסו עליו דהרמ"ה וגם רבינו מיאנו בסברא זו ולק"מ דהם איירי בלא אבילות א"כ מעולם לא הצריכו בזה שימור למשנה ראשונה ובזה מחולקים הרמ"ה ורבינו אבל כשמת אביו של חתן או חמותו איכא למימר דמסכימים עם הרב בעל ט"ז אבל אי קשיא הא קשיא הא דמייתי ראיה מדלא מפליג רב יוסף ברישא בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ולפי דברי ט"ז איך מכאן ראיה דרישא לענין אבילות איירי אפי' למשנה אחרונה הוא ישן כו' דמשנה אחרונה לא להקל אמרו אלא אדרבה החמירו וכיון דלמשנה ראשונה חייב בשמירה אין לנו להקל למשנה אחרונה ובספר נקודת הכסף השיג על ט"ז מהא שכתבו תוס' דאי משום דם נדות כיון דבעל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך עכ"ל ר"ל אלא ברייתא מיירי למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה הוה דם בתולים כדם נדות דחמיר ליה ואשתו ישנה עמו באבלו ע"כ. וסכין מהירות פולטתו דדברי תוס' אזלי לפי' דמסיים ליה לר' יוחנן דדבר שבצעא נוהג מ"ה צריך שימור דאי משום דם בתולים אין צריך שימור ואשתו ישנה עמו דהא למשנה ראשונה משום דם בתולים מותר ביחוד א"כ למשנה אחרונה נמי מותר ביחוד כיון דבעיל אלא ש"מ משום אבילות הוא ישן וא"כ למשנה אחרונה באבילות הוא ישן בין האנשים כסברת הט"ז:

כ"ש באיסור נדה. דהא אין לבו נכנע כמו באבילות:

מדתני פירסה נדה. יש לדקדק לשיטת הרמ"ה צריכה רבה הך בבא דפירסה נדה דה"א כיון דחמירי לא צריך שימור משא"כ דם נדות מבתולים כיון דקיל הוא ישן בין האנשים. ע"כ נ"ל להגיה וכצ"ל משום פירסה נדה וה"פ דפורש דתני בברייתא אינו אלא משום אבילות ולא משום איסור נדה ורב יוסף ניחא ליה לפלוגי במה דאיירי מתני':