קרבן נתנאל על כתובות רפג

ובלבד מן הנישואין הראשונים. פי' שהאב משיא לבנו ולבתו שיש להם שמחה יתירה ובהאי הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני. ודומה לזה מצינו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ד.) וכל זה כשפוסקין האבות בשביל בניהם אבל בשאיש ואשה פוסקין לעצמן אין תילוק בזה בין נישואין ראשונים לשנים כ"כ רמ"א בסי' כ"א. וכתב בס' בית שמואל דכן משמע ממתני' דפ' הנושא דהא שם איירי באלמון שנשא אלמנה דתנן בת אשתו ניזונית מן המשועבדים עכ"ל ודבריו תמוהין הלא במתני' היא לא פסקה עמו אלא שיזון את בתה ה' שנים ומיירי שהוא בחור ונשא אלמנה ומנין לנו שהוא פסק עמה שתכניסה לו כלל שום דבר מה. ולי נראה ראיה מהא דפריך למ"ד לא ניתן לכתוב מי לא עסקינן דהוי בשעת קנין והיכי דמי כגון דאגרשה ואהדרה משמע למ"ד ניתן לכתוב כיני מתני' הא לדידיה נמי לא מצי איירי מתני' באגרשה ואהדרה דא"כ הוי נישואין שניים ואין הדברים נקנים באמירה אלא ש"מ כשפוסקין בעצמן אין חילוק בין נישואין ראשונים לשניים ומתני' איירי למ"ד כותבין שפסקו איש ואשה לעצמן:

והר"ר מאיר הלוי תירץ דמיירי שאין לו מעות לפרוע. רבינו לא הביא תי' הזה אלא אפילו בנישואין השניים ולא קידשו מתוך הפסיקתא המוחזק יכול לומר קים לי כהרמ"ה:

ונראה לפרש ניתנו לכתוב דכמאן דקנו מידו דמי וסתם קנין לכתיבה עומד וכותבין אפילו שלא מדעת המתחייב. ויש לדקדק אמאי עשה עצמו כלא ידע מקושית תוספת לפירוש זה מה פריך הא מדעת שניהם כותבין דילמא ה"ק הא מדעת כותבין כשאמר לו לכתוב וקמ"ל דאין כותבין בסתמא. ועלה על לבי דהך נראה לפ' שכתב רבינו אינו פי' בפני עצמו כי אם לפרש דברי רש"י שלא תאמר הא דפירש"י בניתנו ליכתב אם באו להחתים עדים בדברים הללו משמע אבל העדים אין רשאין לכתוב שלא מדעת המתחייב וזהו דבר שאין לו שחר דהא אם באו להחתים עדים בדברים טרפי ממשעבדי דאמרינן למפרע שאותן הדברים שפסקו זה לזה כמו קנין ובלתי רצונם לא יחתמו העדים הא סתם קנין לכתיבה עומד על זה כתב רבינו ונראה לפרש ניתנו ליכתב וכו' וכותבין אפילו שלא מדעת המתחייב ומה שפירש"י אם באו להחתים לא כתב כן אלא מפני אידך חלוקה שלא ניתן לכתוב דאפי' אם רוצים שניהם לכתוב. אלא שעדיין קשה הא דמסיק רבינו לא ניתן לכתוב א"כ הא דקתני אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם היינו בשטרי קידושין ממש ובפ"ק דקידושין סי' ט"ז הביא רבינו דעת בה"ג דהלכה כרבא ורבינא דמקודשת אפי' כתב שלא מדעתה וא"כ המתני' שהביא רבינו בפ' גט פשוט אין לפ' בשום פנים. על כן נראה לפ' דהך שכתב רבינו ונראה הוא פי' בפני עצמו הא מדעת שניהם כותבין בשאומר לו לכתוב ובהא איירי מתני' והא דאמר ת"ש הא מדעת שניהן כותבין לא פריך לרב אשי אלא כמו לימא מסייע לרב אשי דאמר אין כותבין העדים שלא מדעת המתחייב ודחי לא כדרב פפא ורב שרביא וכ"פ הרב בעל המאור והרשב"א בחידושין בפ"ק דקידושין. וא"כ לפי האמת פסק רבינו דלא ניתן לכתב וכרבא ורבינא ומתני' דגט פשוט ה"ק הא מדעת שניהם כותבין כשאומר לו לכתוב:

א"ל לא ניתנו ליכתוב. ופירוש הב"ח בסי' נ"א בס"ק ד' דאפילו לפירש"י דווקא כשבאו לכתוב בשטר גמור בסתם שפלוני נתחייב בפנינו חוב גמור אבל אם העדים אין כותבין כי אם הדברים כהווייתן דפלוני אמר אני נותן לבני כך וכך כיון שמתוך השטר נראה שלא היה שם קנין לא יבואו לטרוף ממשעבדי יכולין לכתוב לזכרון דבר ע"כ. ונראה לי ראיה לדבריו מהא דאלו מגלחין דף י"ח דמוקי לה להא מתני' אלו כותבין במועד קידושי נשים ושטרי פסיקתא וקשה הא קיימא לן דלא ניתנו לכתוב אלא צ"ל דהתם איירי שהעדים כותבין הדברים כהווייתן ועוד ראיה מדברי תוספות בשמעתין ד"ה ניתנו לכתוב והיה מפרש ר' דמשמע להש"ס אין כותבין אלא מדעת היינו בידיעת שניהם דידעו גמר הפסיקתא אבל לא ידעו בכתיבה וזהו לכאורה דברי תימה הן כי מי הכריחו לפ' המתני' כך ולהקשות על רב אשי ומה שכתבו תוס' דומיא דהך דלעיל מיניה כל זה אין מן ההכרח למיתב תיובתא מיניה לרב אשי ואמאי לא משני רב אשי המתני' מדעת שניהם בשאומרים לו לכתוב ונכנס בדחוקים שקנו מידו אלא האמת הדין עם הב"ח וא"כ הא דקתני אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם קשה דדברים כהווייתן כותבין אפילו בשלא אומרים להם לכתוב אלא צ"ל דהא דקתני מדעת שניהם היינו כשידעו גמר הפסיקתא משניהם וא"כ בשטר גמור ג"כ מדעת שניהם כותבין כשידעו מגמר הפסיקתא ומינה מותיב לרב אשי דאמר לא ניתנו לכתוב והא שכתבו תוס' דומיא דהך דלעיל אינו הוכחת המקשן אלא מפ' היכי שייך לומר מדעת שניהם בלא אומרים להם לכתוב וע"ז פי' דומיא דהך דלעיל ושייך שפיר מדעת שניהם בעיקר הדבר:

כשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד. יש כאן מקום עיון הלא התלמוד פריך א"ה בנותיהן נמי ומסיק דבבנות חיישינן לצררי. וא"כ הרי"ף ורבינו למה השמיטו הך טעמא ולא חילקו וביררו תי' א' מה שהוכיח תוס' לחלק בד"ה אומר. ועיין בא"ה סי' קי"ב בב"ש ס"ק ט"ז. וע"ק אי קנו מידו מהני משום דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ מאי פריך א"ה בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כמו שכתב הרי"ף ורבינו בפ' הניזקין סי' ג'. וכן הקשה תוס' שם לפירש"י ע"ש. ובש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב ראיתי שמיישב קושיא זו דהא דאמר שאין כתובין הן אצל משועבדים היינו במזונות משום תנאי ב"ד דהוי ככתיבי אמרינן דהכי תקנו דלא לגבו ממשעבדי אבל בכתוב ממש כתובין הן אפי' ממשעבדי ע"ש. וצ"ל לדבריו אמאי לא משני בדכתב לה. משום דא"כ הוי קשה א"ה בנות נמי וליכא למימר דחיישינן שמא התפיס צררי דרש"י ס"ל דדווקא כשקנו מידו דתזינן דיפה כחה שקנה לה נוסף על תנאי ב"ד איכא למימר שחש לה שהתפיס צררי משא"כ בכתיבה אין מלתא יתירתא הוא דמסתמא כותבין לה לראיה אבל האמת יורה דרכו שא"א לומר דכתיבה ממש מהני לענין משעבדי. דהא במה דמשני התלמודא שאני פרנסה כיון דאית ליה קלא כמאן דכתיבי דמי ופירש"י משעה שמת האב הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים. ולכאורה קשה א"כ מזונות בנות נמי הכל יודעין שהבת ניזונת מנכסי אביה משעה שמת האב וצריך לחלק ביניהם בשלמא לגבי פרנסה דכתיבה מהני לגבות ממשעבדי משום דהעדים מוציאין הקול והיה להם ללקוחות להזהר וכיון דאית ליה קלא כמאן דכתיבי דמי מה שאין כן במזונות אפי' כתיבה ממש לא טריף ממשעבדי דמעיקרא הכי איתקין כתובין הן אצל בני חורי ואין כתובין הן אצל משעבדי א"כ א"א לך לומר בשום אופן דכתיבה אצל מזונות מהני. ועיין בפ' מציאת האשה סי' ט"ז. ע"כ לבי אומר לי שקושיא חדא מתורצת בחברתה דהא דפריך בהניזקין א"ה בנות נמי לא פריך למ"ד כתובין דמעיקרא הכי איתקון שאין כתובין לענין משעבדי. אלא דפריך התם ר"ש לתרויהו דלמ"ד קצובין נמי לפשוט האיבעיא דקצובין לחוד מהני וע"ז דחי התלמודא דלעולם א"ל קצובין וכתובין ושקנו מידו וע"ז מותיב א"ה בנות נמי דהא מ"ד קצובין לא ס"ל הך סברא מעיקרא הכי איתקון. אע"ג דמזונות של בנות לא קיצי דהרפואה בכלל כמ"ש רבינו לעיל בפ' זה סי' א' י"ל דהכי פריך דלפי ס"ד דמקשן משום דקנו לה מלבד תנאי ב"ד שמחייב לה בקנין למזונות בנותיה שיטרפו ממשעבדי בכגון זה אין הרפואה בכלל מה שמקבל עליו חיוב בלא תנאי ב"ד כמו שמסיק רבינו לעיל ויש לבנות שני חיובים חיוב תנאי ב"ד שרפואה בכלל למגבי מבני חורין. וא' משום מה שחייב עצמו בקנין שטורפין ממשעבדי. והרפואה אינו בכלל ומקרי קצובין ממיתת האב עד שתבגרן וצריך התלמודא למ"ד קצובין דס"ל שמא התפיסה צררי אבל למ"ד כתובין לא ס"ל הך סברא התפסת צררי דמ"ש מכתובה דנפרעת בשבועה מנכסים משועבדים ולא חיישינן ובזה נסתלקו כל הקושיות שהקשו תוס' בפרק זה ד"ה אימר והוצרכו לחלק בכמה אופנים ומ"ה ניחא שבש"ע לא חילק בכל זה דלהרי"ף ורבינו לא ס"ל לחלק בכך: