קרבן נתנאל על כתובות רנא

הקשה ר"ח ז"ל. ע' ברי"ף. ובתוס' ריש פ' מי שהיה נשוי:

דהלכתא כרב נחמן בדיני ושמואל נמי כו'. ואין להביא ראיה מהא דאביי דהוא בתראה מוקי פלוגתייהו בדאביי קשישא משמע דס"ל מה שגבה לא גבה דאיכא למימר דס"ל דכ"ע מה שגבה גבה אלה דמוקי לה מתנ' כגון שלא נמצאת אחת מהן שדה שאינו שלו ולפי' ר"ח פשיטא דלא חש להך מילתא שמא תמצא אחת מהן שדה שאינו שלו עיין בתוס' ד"ה שנמצאת:

ובפרק הניזקין מוכח כו' ואף לרב נחמן ושמואל כו'. מלשונות אלו משמע דלא היה לרבינו הך הלכתא יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לזיבורית בין לשבועה. ובריש פ' שם סי' ב' רבינו עצמו מייתי הך הלכתא וצ"ע:

לית להו לרבנן הא דאביי קשישא. אבל לבן ננס איכא למימר דס"ל אליביה כאביי קשישא והא דמוקי לה לבן ננס בטעמי אחרינא דאל"כ מה האי דפליג אהך מתני' ה"ל לאשמועינן בכל מי שבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים צריך לישבע:

אם לא נאמר כו' ומ"מ. צריך להיות מ"מ. או להגיה תיבת נאמר והיה לפני המדפיס א"ל שר"ת איכא למימר והיה סבור שר"ת אם לא:

הלכה כאביי קשישא אם לא פטרה. וקשה בזה דהלכה כאביי קשישא אם לא פטרה אך למותר דהא כבר פסק לעיל כאבא שאול בן מרים אלא דבהא איכא לתרוצי דה"א דאבא שאול בן מרים לא קאי אלא איתומים קטנים. אבל קשה הא לעיל פ' הכותב סי' ך' מסיק רבינו כפי' ר"ח דהלכה כאבא שאול אפילו פטרה בפי' מן היורשין. וכ"מ פ' הניזקין סי' ב' וא"כ לדינא דמתני' הלכה כאביי קשישא אפילו אם פטרה אליבא דידן. ומזה ראיה ברורה למ"ש בס' בית שמואל סי' צ"ט לר"ח אם פטרה מיורשים בפי' אפילו מן שבועת יתומים מהני ע"ש ס"ק י"ג ולהכי דברי רבינו נכונים אם לא פטרה לרב אלפס לאפוקי פטרה בפירוש. ולר"ח לאפוקי פטרה בפירוש גם משבועת יתומים: