קרבן נתנאל על כתובות קצט

ישבע כמה הוציא ויטול. וא"ת אמאי לא חשיב הא בפרק כל הנשבעין עם הנשבעים ונוטלין. וי"ל דלא חשיב התם אלא אותם שאי יכולין לישבע כגון גזלן וחובל דנכרים הדברים שנכנס שלם בביתו ונתקוטטו ויצא חבול. וכן בחנוני אינו יכול לישבע בעה"ב שאינו יודע אם נתן חנוני לפועלים וכן שכיר שאין בעה"ב יכול לישבע לפי שהוא טרוד בפועלים ומש"ה מי שהוציא הוצאות על נכסי אשתו הוי בכלל שכיר דאין האשה יודעת כמה הוציא בעלה. תוס' ב"מ דף ל"ד. דהא אם היא מכחשת וטוענת ברי שלא הוציא כ"כ באמת היא נשבעה ולא משלמת כדאי' במרדכי וכ"פ בש"ע. והא דלא חשיב התם פוגמת כתובתה. נמי היינו טעמא דשכנגדו יכול להשביעה. ולפי מ"ש הרי"ף ורבינו ריש פרק כל הנשבעין כל הני נשבעין ונוטלין תקנת חכמים הן ואפ"ה בעי אשתבועי כעין דאורייתא בנק"ח ולא מהפכינן להו כך הורו הגאונים. בלא"ה לק"מ דהפוגמת והמוציא הוצאות על נכסי אשתו אינם כי אם שבועות דרבנן מש"ה לא חשיב התם:

והיינו שוה פרוטה. דדרך כבוד סגי בגרוגרת. ואכילת בהמה דלאו דרך כבוד צריך פרוטה עכ"פ. והרמב"ם פכ"ג מהלכות אישות פסק כמ"ד דינר משום דכיון דירד הבעל ברשות אית לן למפסק כמאן דמיקל עליו:

שמין לו כאריסי העיר. והיינו בשדה העשויה ליטע ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה. ובספרי הרי"ף הישנים הגי' כמוציא הוצאות על נכסי אחר ברשות דמי. כמו שהביא הר"ן. ורבינו השמיט תיבת ברשות. ש"מ דס"ל דבעל הוי בנכסי אשם קטנה כאריס שירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות: