קרבן נתנאל על כתובות קיב

כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי כו'. הקשתי עליו לפי מה דאמרי' ביבמות דף מ"ט הכל מודים בבא על הנידה דאין הולד ממזר דכתיב ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדותה קידושי תפסי בה. וא"כ הא דיליף בקידושין דף ה' דחופה קונה ק"ו מכסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת א"ד שיקנה ולשיעת הרמב"ם ע"כ צ"ל הא דיליף חופה קונה אינו קונה בעת נדתה. דהא מהיכי אתי מחופה שגומרת והיא גופה אינה גומרת בשעת נדותה. אבל כסף שטר וביאה קונים אפילו בשעת נדתה א"כ מאי פריך התם דף ג' ולרב הונא דאמר חופה קונה מניינא למעוטי מאי הא לר"ה נמי אית לן למימר דמנינא אתי למעט חופה דהני שלשה קנו אפילו בעת נדתה למעוטי חופה דאינו קונה בשעת נדתה:

או דלמא ל"ש. וקשה לפי מ"ש הרמב"ם בפ"י מהל' אישות דחופה היינו יחוד מאי' מבעיא לרב אשי דהא אסור להתייחד עמה כשהיא נדה ואף את"ל שמבעיא כגון שנתייחד עמה באיסור הא קידושי ביאה באיסור או מאמר ביבמה באיסור אינו קונה כמו שהביא הר"ן ראיה בפ"ק דקידושין דף י' בסוגיא תחלת ביאה קונה או סוף ביאה. ותי' בבית שמואל דאיירי בש"ס בקידש אותה בביאה א"כ מותר להתייחד עמה כיון שכבר בא עליה כמ"ש בי"ד סי' קצ"ב. א"נ נראה כמ"ש תוספות לחלק דנשוי מותר להתייחד דאין יצרו תקפו. ועיין תוס' בפ"ק דיומא דף ח"י בד"ה יחודי:

אמאי לא מבעיא ליה אמתני' דאין האשה אוכלת בתרומה. ולכאורה כוון להמשנה בדף נ"ז אע"ג שהיא מאוחרת עדיפא לים לרב אשי למבעיא אמתני' מלהעמיד דבריו על דברי אמורא. ויותר מזה נראה שכוון למתני' דלעיל (כתובות דף מ"ח) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה וכ"ה גרסת רבינו ע"ש בסי' י"ג ודייקינן מינה מאי לעולם כמשנה אחרונה שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

ואין לומר דשאני הכא דפרסה נדה אח"כ. קאי אמ"ש רבינו והמדקדק בשמועה זו יבין דפשיטא ליה דחופת נדה הוי חופה מדלא קא מבעיא אכל חופות שבש"ס אימא שאני הכא דקמבעיא ליה בפרסה נדה אח"כ:

גם להם אין ראיה. היינו סייעתו של הרמב"ם שדקדק דחופת נדה לא מקרי חופה מסוגיא דהכא כמ"ש לעיל הא ע"כ הכא איירי בפרסה נדה אח"כ וק"ק מ"מ יש להם ראיה מדקמבעיא ליה לתלמודא לענין תוספת כתובה בפרסם נדה אח"כ ולא קמבעיא ליה בפרסה נדה כבר אלא ש"מ דחופת נדה לא מקרי חופה לכל דבר ולא קמבעיא אלא בפרסה נדה אח"כ דבעלמא קונה והכא משום אומדנא קמבעיא וי"ל דא"כ ה"ל להרמב"ם לבאר דין זה בפרסה נדה אח"כ דלענין התוספת מ"מ עלתה בתיקו ולא קנתה. אע"ג דבעלמא קניא בתחלת חופה אצ"ל דלא ס"ל להרמב"ם לחלק בין הכא לשאר מילי משום הך סברא דאומדנא אלא דקמבעיא לה הכא וה"ה לכל מילי אי חופת נדה מיקרי חופה בפרסה נדה כבר וע"ז כתב רבינו גם להם אין ראים לזה:

ועוד ע"כ הכי פי' נכנסה לחופה וכבר פרסה נדה כו' נמצא דחופה קונה בתחלתה. וקשה דהא לפי מ"ש רבינו לעיל מזה אע"ג דחופת נדה חופה לענין תוספת מבעיא דא"ל לא כתב לה אדעתא דחופה שאינה ראויה לביאה ה"נ לא כתב לה אלא על חופה ראוי לביאה מתחלה ועד סוף וכך אומד הדעת. ועוד הלשון דחוק נכנסה לחופה ופרסה נדה משמע שפרסה נדה אח"כ. ושמעתי מפה קדוש מחותני אמ"ו הגאון מוהאב"ר נ"ע דשיעור דברי רבינו אראשית הדברים קמהדר במה שהשיג על הרמב"ם מדלא קמבעיא בכולי הש"ס בכ"מ שנזכרה חופה משמע דוקא משום אומדנא דקמבעיא ליה הכא לענין תוספת. ע"ז אומר ועוד כלומר אף את"ל דלא ס"ל להרמב"ם לחלק משום הך סברא דאומדנא א"ה לדבריו דאומדנא ליכא סברא ע"כ צ"ל דהאבעיא בנכנסה לחופה ופרסה נדה כבר דאי פ"נ אחר כך כבר קנה בתחלת חופה וזהו דוחק דהא רב אשי פרסה נדה אח"כ מיירי ע"כ. ולפ"ז רבינו מפ' האבעיא בפרסה נדה אח"כ כפשטיה דשמעתין ובהא אסיקנא בתיקו אבל בפרסה נדה כבר יש לומר בעלמא נמי אינו קונם אלא בנכנסה לחופה ואח"כ פרסה נדה בעלמא קני רק דהכא דאומדנא דעתיה לא כנסה אלא על חופה דחזי לביאה:

ועוד כתב שם לא תנשא עד שתטהר. וקשה זהו משנה שאינה צריכה דהא כבר פסק אפילו אם עבר וכנסה כשהיא נדה ונתייחד עמה לא קניא והרי היא כארוסה. ע"כ נראה לי לפ' ראשית דברי הרמב"ם בשלא הכיר בה שהיא נדה והוי כמקח טעות. ודין ב' איירי אפילו כשהכיר בה מ"מ לכתחלה לא תנשא עד שתטהר וכמ"ש בהג"ה חילוק בשם ר"י: