קרבן נתנאל על גיטין פד

והלכתא כרב יוסף דרבה גופה. יש לדקדק הפוכי מטרתא ל"ל הלא ר' יוחנן אמר המפקיר עבדו יצא לחירות כמ"ש רבינו בסמוך סי' כ"ח ש"מ מקדיש לא דאל"כ הל"ל מקדיש וכ"ש מפקיר וא"כ אפילו הלכה כרבה נגד רב יוסף כמו בכולה הש"ס מ"מ המה פליגי אליבא דרב ורב ור"י הלכה כר"י אפי' באיסורא כמ"ש רבינו בפ' הזהב סי' כ"א ויש ליישב דאפשר לומר ה"ה מקדיש והא דקאמר המפקיר דאצטריך לאשמועינן דאפילו במפקיר צריך גט שחרור :

ודחי לא דכ"ע קדוש. וע"כ צ"ל דכ"ע קדוש למכור ותסברא מועלין ואין מועלין מבעיא ליה. ומיהו קשה דלפי שיטת רש"י באם אמר קדוש למכור יוצא לחירות ומ"מ צריך פדיה שמדמינן למתפיס תמימים לבדק הבית. ובין לשיטת תוס' אם אמר קדוש למכור כוונת המקדיש לדמי ואינו יוצא לחירות וה"פ לדמי לא קאמר היינו קדוש למכור אבל אם אמר קדוש למכור קדוש הוא לדמיו. א"כ איכא למימר הא דדחי דכ"ע קדוש היינו באמר קדוש למכור ובכה"ג רבה מודה וצ"ע :

וכן מוכח מההיא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת. ויש לדקדק חדא דאין הלכה כר"מ ועוד דרבנן לא פליגי אלא באם אומר צאי והתקדשי בו דסברי דאין בלשון זה לשון שחרור אבל אם אמר התקדשי גרידא ודאי שחררה מעיקרא. ע"כ נ"ל להגיה. וכן משמע מהאי דהכותב שטר אירוסין לשפחתו דמקודשת וכן לשון רבינו בפ"ב דיבמות סי' ג' אלמא אפילו לרבנן אי לא אמר צאי והתקדשי בו נפקא לחירות משום דלא עביד איסורא הלכך הבא על שפחתו ודאי שחררה מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נשואין ובין בא עליה דרך זנות עכ"ל. ורצונו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אע"ג דבפ' המדיר ס"ס י"א כתב רבינו היינו בדאיכא עדי יחוד דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. אבל הכא לא בעינן עדי יחוד. דהכא איסור חמור שבא על נשג"ז ודאי אומדן דעת אי לא שחררה מעיקרא לא עבר עבירה גדולה כזאת. ודלא כב"ח בסי' ט"ו ס"ק ד' ועיין לקמן בפ' הזורק סי' י"ג :

והרמ"ה לא פי' כן. והילך לשון הטור כתב הרמ"ה שמקודשת מספק וכופין את רבה לכתוב לה גט שחרור. ואי בעי לשהויי בתר הכי בעי קדושין אחרינא דקדושי קמאי ספק קדושין נינהו ואי לא בעי לשהויי לשם אישות בעי גט לקדושי קמאי דמשום אומדן דעתיה מפקינן ממונא אבל גבי איסור לא אזלינן בתר אומדן דעתיה להתירה בלא גט שחרור בין בהשיאו רבו בין בנושא שפחתו :