קרבן נתנאל על גיטין כג

משעת כתיבה. ר"ל משעת חתימה והא דנקט כתיבה לאפוקי משעת נתינה. תוספות :

כל כמה דמחייב בפרקונה אית ליה פירא. וכתב הר"ן וודאי מאן דאית ליה משעת כתיבה פרקונה נמי פקע מהאי שעתא וצ"ע מנ"ל דלא לפקע פרקונה משעת כתיבה לכשיגרשנה לבסוף ע"כ. ויש ליישב דברי הרי"ף מצד הסברא דבשלמא כל זכות שיש לבעל ממנה כיון דדעתו לגרשה משעת כתיבה ראוי שיפסיד כל זכותו שיש לו ממנה אבל זכות שהוא לטובת האשה כל זמן שלא נתגרשה בפועל מהיכא תיסק אדעתי' דתפסיד דא"כ כל אדם יעשה כן להפקיע זכות אשתו ממנו גם מצד הדין כדברי רי"ף שהוא משנה שלמה פרק נערה דף נ"א אמר לה הרי גיטך וכתובתך תפדה את עצמה אינו רשאי ואין מחלק בין אם נכתב הגט קודם שנשבית או לאחר זה מ"מ חייב בפרקונה דלאו כל כמיניה דבעל להפקיע זכותה עד שנתגרשה בפועל. ועיין מזה באריכות בספר נתיבות המשפט :

וכן הלכתא. דברי רבינו הם כי ע"כ העתיק לשון הרי"ף :

ואף בזמן הזה. לשון תוספות עד כדאיתא בפ"ב דסוטה :

דהני טעמי שייכי בכל הנשים. כלומר אפי' בנשים בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. וכ"ת דבשאר נשים לא חש על בניה שהם ממזרים ע"ז מסיים רבינו דאינו רוצה וכו' :

ואפשר דהני טעמי סעד הם לטעם דחיפוי. דמתחלה וודאי לא היו תקנו זמן מהני טעמי דהב"ד אומרים לו אייתי ראיה שזנתה אחר גירושין. ובניה כשרוצים לבא בקהל ג"כ עליהם להביא ראיה. אלא דעיקר תקנתא היה מפני חיפוי ובהא לא צריכה להביא ראיה דספק נפשות להקל. וק"ק דה"ל להקשות בתחלה על הני טעמי למה תקנו זמן כלל דהיא צריכה לאתויי ראיה וק"ל :

דהני טעמי סעד הם. וכן צריכין לומר סברא זו בתוס' דף י"ז ד"ה זנות לא שכיח כו' עד ועוד כו' אבל הכא לא חשו יעו"ש :

והאידנא אע"ג דבטל טעם דחפוי. וכ"כ תוספות בסגנון זה בפ"ק דשבת דף י"ד ד"ה כיון :

אלמא דעולא לית ליה טעמא דבת אחותו. ולי נראה דאין ראיה משם דהא דפריך אלא למ"ד משום פירי היינו ר"ש דר' יוחנן עצמו קאמר אליבא דר"ש לא קאמינא ומדלא פליג ר"ש על מקום הזמן ש"מ דס"ל דצריך לשייר מקום הזמן :

ומיהו לכתחלה אין לעשותו משום חיפוי. אף דת"ק דר"ש פוסל בדיעבד מטעם דחיפוי אלא דלדידן קאמר כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ודלא כתפארת שמואל שנתקשה בזה.

ה"ג כי אינו מפרש בירושלמי טעמא דבת אחותו ר"ל בשם ריש לקיש:

ליחוש שמא יכתוב ליתן בניסן ולא יתננו עד תשרי. פי' דיעשה קנוניא עם אשתו ויטרוף לקוחות שלא כדין. אבל משום חשש חיפוי לא חיישינן דלא מקדים איניש פורענות לנפשיה. וע"ז תירץ כיון דמגרש ע"י עדי מסירה איכא קלא ומסקי לקוחות אדעתייהו לומר לה אייתי ראיה. א"כ לא יעשו קנוניא ומשום חיפוי ס"ל לא מקדים איניש פורענות לנפשיה מש"ה כותבין. אבל במתני' בנכתב ביום ונחתם בלילה דהא הקדים הגט פסול דאף דליכא למיחש משום פסידא דלקוחות דיאמרו אייתי ראיה מ"מ פסול משום חשש חיפוי ומיהו במשליש אית ליה קלא ממש הואיל ע"י שליח הוא כמ"ש תוספות. ותי' השני ס"ל דמשום קנוניא לא חיישינן דאפילו משום הרווחת ממון לא מקדים איניש כו' :

ואפילו יצא קול שאחר הכתיבה נמסר כו'. הוצרך רבינו לחלק בזה משום דס"ל דרוב פעמים מוסר השטר ונעשה הענין בפרהסיא אלא לפי שלפעמים הוא מוסר בצנעה. א"כ קשה לר"מ בגט אף שדרך למסור בעדים מ"מ נמי ליחוש שלפעמים ימסור בצינעא ומש"ה מחלק רבינו דלגבי גט סמכינן ארוב דנותנין הגט בפני עדי מסירה אבל בשטר ממון אפילו יצא הקול שאחר הכתיבה כו' לא מסקי אדעתייהו לומר אייתי ראיה. ומש"ה התוס' בב"מ דף י"ט לא חלקו בזה משום דהתוס' ס"ל מסתמא מאן דיזיף בצנעא יזיף ועל הרוב בצנעא נעשה :