קרבן נתנאל על גיטין קפה

והוי די תיבה בפני עצמה. מכל מקום אין כותבין די בשיטה אחת תהוייין בשיטה אחרת ופעם אחת אירע לפני מהרי"ל ולא רצה ליתן גט כזה:

אין רגילין לכתוב תרי יודין. משמע הא אם כתב תרי יודין כשר וכן כתב ב"י :

וקאי על נשים דעלמא. והרמב"ם פי' דנראה כאילו היא מגרשה אותו :

ואין צריך להאריכה יותר משאר ווי"ן אלא יזהר שלא יקצרנה. מלשון זה משמע לכאורה שאפילו לכתחילה אינו צריך להאריכה וקשה דהא מה שכתב רבינו המה דברי תוס' ותוספות כתבו ונהגו להאריך. גם הרשב"א בחידושיו אחר כתבו דברי רבינו מסיים וז"ל והעולם רגילין להאריכן ממש ונכון הדבר לעשות כן כדי שיזכרו ולא יבאו לידי קיצור. ונראה לי לומר שסובר רבינו כל מה שהזכיר התלמודא דמחמת השינוי משמע ענין אחר דבדיעבד פסול כמו שכתב הרמב"ם ומביאו רבינו בסמוך. וע"ז קאי רבינו שבדיעבד אין צריך להאריכה יותר משאר ווי"ן אבל לכתחילה מודה רבינו להאריך ממש. אף שפירוש זה קצת דוחק מ"מ צריכין לסבול מפני האמת. כי תמצא בטא"ה סי' קכ"ו בשם שו"ת הרא"ש שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווי"ן ארוכין אם רשאי ב"ד להאריכן. תשובה אין יכולין להאריכן ואם נתן לה הגט ואין הווי"ן ארוכים והבעל רחוק מכאן לא הייתי פוסלו בשביל זה וכן אם יש בו תקנת עיגון כגון שהובא ממקום רחוק יאריכו הווי"ן כי מסתמא הבעל צוה לכתוב כתיקון חכמים ואם לא כתב הסופר כראוי ניחא ליה לבעל שיתקנוהו ועל זה יש לסמוך בשעת הדחק עכ"ל. וע"כ איירי בכה"ג שכתב הוי"ו כשאר ווי"ן ולא קצרה שנראה כיו"ד כמ"ש ב"י שם מכח קושיא והרי עיניך רואות שמודה רבינו שלכתחלה נהגו להאריך הווי"ן כדי שלא תקשי לך דברי רבינו אהדדי :

שמא תהא נקרית כמין י'. ויהיה ענינו כמו תריכין. משמע הא בלאו הכי כשר הגט אע"ג דוי"ו קצרה היא ש"מ בתפילין ומזוזות אם קצרה הוי"ו או האריך יודי"ן קצת כשרים ע"י תינוק דלא חכים ולא טיפש כדאמרינן במנחות דף כ"ט לענין תיבת ויהרג ע"ש : @44ה"ג

פיטרוה דבריו קיימין. כ"ה גי' רבינו. אבל רש"י גורס להיפך לכן אנו נוהגין לכתוב פטורין בלא יו"ד ומש"ה אנו מאריכין וי"ו דפטורין:

כתב הרמב"ם ז"ל. פ"ד מהל' גירושין וחסר בהעתקתו וכצ"ל הרי שכתב בנוסח זה ולא האריך ווי"ן אלו. או לא כתב היודין היתירות. או שכתב היודין היתירות שאמרנו שלא יכתבו הגט פסול ע"כ :

והבעל אינו מערער הגט כשר ותינשא בו. אבל הרמב"ם פוסל לינשא בו אף שהבעל אינו מערער :

אי איתיה לספרא מתקן ליה. וא"ת מה מועיל תיקון הסופר לאחר שחתמו העדים דמ"מ העדים אגט פסול חתמו וי"ל דקי"ל עדי מסירה כרתי ודל עדי חתימה. ב"ח סי' קכ"ו ס"ק ז'. ושני ע"מ איני יודע מה מהני אם הגט פסול ונמסר בפניהם ועל מה מסהדי ונ"ל דודאי עם היות שכתב ודין מלא יו"ד מכל מקום משמעו זה כמו שכותבין בכתובה תוספתא דין מלא י'. וכן שאר מלות שמשמעו משמעות אחר מ"מ יש לנו לפרש משמעותו נמי. מש"ה ע"פ הדין כשר גט כזה לרב האי ולבעל העיטור. כיון שאין הבעל מערער וצוה לכתוב גט כשר. אך אי איתא לספרא מתקן ליה. משום מראית עין ולזות שפתים או משום ב"ד טועין :

ואי לא איתקן ואינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה. דוקא כשהסופר בפנינו אז לכתחילה לא מינסבא כיון דיש בידינו לתקן אבל בשאין סופר לפנינו אפילו לכתחילה מנסבינן לה כיון דאין הבעל מערער מדקאמר ואי אתיא לאינסובא והבעל מערער ואמר וכו' לא מנסבינן לה משמע הא אי לא אתא הבעל ומערער מנסבינן לה לכתחילה :

ואע"ג דהלכתא כר"י. אע"ג דדברי בעל העיטור ורב האי דברי טעם הן אין אנו סומכין על דבריהם. כי הלא אנו רואים שאנו מדקדקים אפילו בדקדוקים דקים אפילו אין הבעל מערער ואע"פ שהבעל צוה לסופר לכתוב גט כשר. עיין בנחלת שבעה סי' מ"ה בדקדוק נוסח הגט מס"ק י"ב עד י"ח טעם לזה :

הכי נמי משום שופרא דשטרא. פי' אע"ג דפשטה רבא ואמר כיון דפסקא פסקא והוי גט. מ"מ אתקין ולעלם משום ב"ד טועין :

ור"י הוכיח למעלה. כל דברי ר"י אינו בתוס' שלפנינו אך מצאו רבינו בקונט' מיסודו של ר"י כמו שמסיים :

דחתם סופר ועד פסול. דנפק מיניה חורבה דזימנין דאמר להו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי חד מהנך וסופר בהדייהו ובעל לא אמר הכי. לכאורה דבריו תמוהים אדרבה הא משני התם כיון דאמר מר כשר ולא תעשה כן בישראל לא שכיח ולא גזרו בהו רבנן. אבל מצאתי פי' לזה בחידושי רשב"א שם פ' התקבל. דמקשו רבוותא היכי אמרינן דמשום דלא תעשה לא שכיחי ולא גזרו בהו רבנן והא רב חסדא אית ליה לעיל כשר ולא תעשה ואפ"ה קאמר רב חסדא דמתני' חתם סופר ועד כשר אתיא כר"י ולא כר"מ דאילו לר"מ פסול משום גזרה. וכ"ת דמש"ה מוקי לה כר"י דאילו לר"מ נפק מיניה חורבה כמ"ש תוס' שם ד"ה מתני' חיישינן לתקלה אחריתי דזימנין אמר לשלשה וכו' והא שכיחא דכשאומר לשלשה תנו אומרים לאחרים שיכתבו ויתנו לכתחלה כו' עכ"ל י"ל דר"י לא סבירא ליה דר"מ מכשיר לכתחלה אלא בדיעבד משום הך חששא דנפיק מיניה חורבה והא דקתני בשלשה יאמרו לאחרים ויכתבו איכא למימר דדיעבד קאמר וכמו שמסיק תוס' שם סוף הדבור בשני תירוצים בתראי. וזהו סברת מהרש"ל שם ובחנם השיג שם מהרש"א עליו ע"ש וע"ק דקאמר התם כשר ולא תעשה משום שמא תשכור ואמאי לא אמר משום גזרה דלעיל. אע"כ: צריך לומר דרב חסדא סבירא ליה אף על גב דלא תעשה מכל מקום גזרי בהו רבנן ומשום ר"ח דאמר לא תעשה צריך התלמוד למצוא טעם משום שמא תשכור. ומה שמשני הש"ס כיון דלא תעשה לא שכיחי איננו אלא דיחוי דשמואל הכי סבירא ליה אבל לבתר דמסיק שמואל סבר לה כר"י בחדא ופליג עלה בחדא וסבירא ליה אומר אמרו כשר ותעשה. איכא למימר דשמואל נמי בהאי סברא סבירא ליה כר"ח אפילו למ"ד לא תעשה מכל מקום גזרינן ביה ושמואל לטעמיה דכתב סופר ועד כשר אבל חתם סופר ועד פסול :