קרבן נתנאל על גיטין קיז

אבל התם מיירי בשותק דכהודאה דמיא. אין לפרש הודאה ממש שיודע ודאי שכן הוא כיון ששותק דא"כ לא הוי שייך למימר התם בקידושין נאמן העד. ועוד דאמר שם אי מהימן לך דלאו גזלן הוא זיל אפקה אפילו גזלן נמי מאחר שהוא שותק אלא ה"פ כיון ששתק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר. תוס' פרק האשה רבה דלא כהר"ן בפרק האומר שמיישב דברי ר"ת בדוחק ע"ש :

ואפילו אי מכחישו כיון שהיה בידו. וקשה מנ"ל לר"ת להחמיר אפילו במכחישו והא איכא למימר דבמכחישו מודו אביי ורבא ואינהו איירי באינו יודע והתם בקידושין מיירי בשותק דהוי כהודאה וי"ל דסברא הוא לאביי כיון שהוא ברשותו והוי כשלו ואדם נאמן על שלו אפילו במכחישו אדם אחר וא"כ ה"ה רבא ג"כ איירי במכחישו ומהימן כיון שהיה בידו. ובלימוד הלכה תוספות יישבתי דברי ר"ת בדרך אחר כי דקדקתי שבסוגית פרק האומר תירצו תוס' שם לאביי דהכא בניזקין איירי במכחישו ולא כתבו עוד א"נ אומר איני יודע כמו שסיימו הכא בדבריהם. וגם שם לא מייתי ראיה דהא דאמר אביי שתיקה כהודאה דמיא איירי בשתיקה ממש כגון שאמר בפניך או ידעת דהוי כהודאה דאמרינן בפרק האשה רבה. והכא סיימו והביאו ראיה לדבריהם מפרק האשה רבה. ועוד יש לדקדק דה"ל לתוספות בקידושין או בגיטין לכתוב הך פירוש דשתיקה כהודאה דמיא היינו נראה לו אמת וקצת רגלים לדבר כמו שפירשו התוספות ביבמות ולפי מה שתירצו תוספות בקידושין דאיירי אביי בשתיקה כהודאה א"כ קשה מה שייך נאמן הא אפילו גזלן יהיה נאמן ושם בקידושין הוא מקומם ולא ביבמות. אלא ברור הדבר דמה שתירץ תוספות בקידושין דהכא בהניזקין איירי במכחישו והיינו הא דאמר אביי שתיקה כהודאה דמי איירי באומר איני יודע ומש"ה שותק וליכא למימר לאביי דבהניזקין איירי באומר איני יודע א"כ ע"כ צ"ל הא דקידושין שתיקה כהודאה כגון שאמר בפניך ושותק א"כ קשה מאי שייך נאמן ואפילו גזלן יהא נאמן ואינך קושיות שהקשה הר"ן ובתוספות יבמות. אבל הכא בגיטין קושייתם לאביי ורבא גם לר' אמי גבי ס"ת שפסק כיון דהיא ביד הלוקח אינו נאמן נהי דאיכא למימר דר' אמי לא ס"ל הא דאביי ורבא בקידושין באם א' אומר נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן. מ"מ קשה לדידיה ממתני' דכריתות עד אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שותק חייב. וע"ז תירץ ר"ת דלאביי ורבא צ"ל דאיירי הכא במכחישו ובקידושין שותק מחמת שהוא אינו יודע. או אומר איני יודע היינו לתרץ ר' אמי כתבו כן אבל התם דשותק הוי כהודאה וכדמשני בהאשה וליכא לאקשויי מה שייך נאמן אפילו גזלן יהא נאמן ר' אמי לית ליה הך דאביי ורבא בקידושין ומתני' דכריתות איכא למימר בשותק כהודאה ודו"ק. כל זה לשיטת רבינו תם אבל מה שסיימו בסוף הדיבור ונראה דאם שותק מחמת שאינו יודע לא הוי שתיקה כהודאה וכו' תדע דקתני דומיא דאכלת חלב והתם דוקא הוה שתיקה כהודאה עכ"ל נראה כסותר דברי ראשונים המה דברי ר"י שהוא סתם בעל תוספות וס"ל דר"א לא פליג עם אביי ורבא גבי אשתו זנתה בעד אחד דהא לא אשכחן שום אמורא אחרינא התם בקידושין דפליג אאינהו. וא"כ ע"כ צ"ל דהתם בקידושין מיירי ששותק מחמת הודאה שהיה בפניך ושותק. א"כ א"ל דסוגיא דהכא איירי באומר איני יודע אבל במכחישו אפילו אשכחינהו בזימנא קמייתא ואמר ליה לא אמר רבא דמהימן כיון שהיה בידו וא"כ מה שפסק ר"ת גבי המטהר יין דמהימן אפילו במכחישו ליתא וזהו שכתב ר"י ונראה דאם שותק מחמת שאינו יודע וכו' כלומר שנראה דלא כפסק ר"ת אלא במכחישו אפילו אשכחיה בזימנא קמייתא אינו נאמן דרבא איירי באומר איני יודע וסוגיא דפ' האומר איירי שאומר בפניך ותדע ושותק. אלא שיש להקשות לשיטת ר"י א"כ מה שייך נאמן אפילו גזלן נמי וע"ז תירצו שם תוספות ביבמות ולא נזכר ג"כ שם בשם ר"ת אלא שהוא ג"כ ר"י בעל תוס' סתם וכן ע"פ שיטה זו נתפרש ג"כ סוף דברי תוס' בקידושין ודו"ק ע"ש. ולפ"ז מתורצים כל הקושיות שהקשה הר"ן על פי' ר"ת באריכות ע"ש. ומעתה צדקו דברי רבינו שכתב ואפילו אי מכחישו כיון שהיה בידו דלרבא ע"כ צ"ל דאיירי במכחישו דבאינו יודע ושותק בלא"ה מהימן אפילו לא היה בידו מעולם ודו"ק :

(דין א'). ולא איתחזק לא איסור ולא היתר עד א' נאמן. וילפינן זה מנדה דדרשינן בפרק המדיר וספרה לה לעצמה וכיון דאינה בחזקת רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא כלא איתחזק איסורא דיינינן לה כ"כ תוספות ריש מכילתין דף ב': :

(דין ב) היכא דאיתחזק התירא ואמר עד אחד איסור הוא אינו נאמן. וקשה הלא זה הדין ממש דין י"ב הוא ונראה לחלק דין י"ג לשנים עד ודוקא כשאמר לו העד נטמאו טהרותך בפניך הכל הוא סיום דין י"ב ודין י"ג מתחיל מתיבת ודוקא. וכן במרדכי פרק האשה רבה מחלק דין י"ג לשנים. ויש עוד שם שנוים בדינים אלו :

(דין ה) עמי הארץ וחשודין אינן נאמנים על שלהן. היינו היכא דאיתחזק איסורא אינו נאמן להוציא מחזקתו :

והלה אמר לא תקנתיו. אבל כשאותו פלוני אינו לפנינו ועד אחד אומר שאותו פלוני לא תיקן הטבל אינו נאמן דעד הראשון נאמן כשנים. וכ"כ ט"ז בי"ד סי' קפ"ה :