קרבן נתנאל על עירובין פה

אע"פ שצדוקין אנו. לשון זה מצינו ביומא דף י"ט ובנדה: ה"ג

הא ליתא דישראל שלא רצה לבטל אלא לשכור שוכרין ממנו. ואני אומר שמעולם לא עלה על דעת מהר"ם שאין שכירות מועיל בישראל דהא לא גרע מביטול רשות דמהני אך דכוונת ר"מ שאין שוכרין מישראל היינו בשכירות רעועה פחות מש"פ. אלא שכירות מעליא בעינן. גם אין שוכרין מישראל בשבת מהך טעמא כיון דשכירות מעליא בעינן אין קונין בשבת אח"כ מצאתי במ"א סי' ש"פ כדברי:

מכלל דסבירא להו כוותיה. דהך סתם דת"ק אינו אלא כרבים כמ"ש תוס' בי"ט דף ב' ד"ה גבי. וא"כ הני נמי רבים נינהו ר"ג ואביו ור"מ ור"י:

שגזרו על הכותים כנכרים גמורים שלא לבטל רשות. וראיתי בשו"ת יד אליהו סימן י"ב שהקשה מה חומרא היא זו. הא קולא היא אם דר הכותי עם ישראל יחידי אם הוא כנכרי א"צ לא ביטול ולא שכירות. ואי כישראל הוה צריך עכ"פ ביטול. ומסיק דביחיד באמת צריך ביטול אפי' לאחר שעשאוהו כנכרי וליתא לדבריו דהיאך לא אישתמיט חד מהפוסקים להזכיר דין זה. גם הל' כנכרים גמורים לא משמע הכי. גם ברבינו ירוחם ח"א נתיב י"ב חלק ט"ז דף צ"ה ע"ב משמע להדיא דאפי' דר ביחידי א"צ ביטול. ומה שהקשה מאי חומרא היא זו. הם אמרו והם אמרו כמ"ש תוי"ט לענין שגזרו על כתמיהן שיהיה טהור וכ"כ הוא בעצמו. ועוד רצה להוכיח כדבריו מדברי רבינו שהשיג על ר"מ דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואם נאמר שעשאוהו כנכרי אפי' אם דר יחידי. א"כ אם צדוקי כנכרי מיקל בעירוב ואם צדוקי אינו כנכרי חומרא הוא דצריך ביטול בדר יחידי. ואני אוסיף עוד קושיא אם כנכרי מותר לשכור הימנו בשבת ובשכירות רעועה. ואם צדוקי אינו כנכרי יש חומרא דצריך שכירות מעליא ואין שוכרין בשבת. והאמת הוא הך קולא דאם אינו כנכרי יכול לבטל בכל מקום שדר שהוא דבר רגיל ומצוי ומכריע הני קולות אם הוא כנכרי: ה"ג

דצדוקי וכותי אינו כנכרי. אע"ג דעוברים במילי דרבנן בפרהסיא כאנוסים הם דמנהג אבותיהם בידיהם כ"כ ב"י ומ"א בסי' שפ"ה. אבל בתשו' מוה' בצלאל אשכנזי ובשו"ת מבי"ט משמע להיפך דבהני צדוקים כ"ע חשבינן להו כנכרים גמורים ע"ש וכן הסכים הש"ך ופ"ח ביו"ד סימן ב':

מי שנתן רשותו. לכאורה תימה על מה השמיטו כל הפוסקים רישא דברייתא עד שלא נתן רשותו. אף דקים לן כר"מ דבין בשוגג בין במזיד יכול לבטל דהלכה כדברי המיקל בעירוב. מ"מ ה"ל להביא הברייתא ולפסוק כר"מ. ונראה כיון דקי"ל מבטלין וחוזרין ומבטלין א"כ עד שלא ביטל שוב לחבירו הרי הוציא במזיד והחזיק ברשותו ומ"מ יכול לבטל. וא"כ הך ברייתא משנה שאינה צריכה היא:

ואפשר דהלכה כדברי המיקל. כתב בלשון אפשר משום דקי"ל הלכה כר"י בעירובין. אך האי כללא כדברי המיקל בעירובין ריב"ל אמר והלכתא כוותיה נגד שמואל דאמר קי"ל כר"י בעירובין:

ולא קאמר אידי ואידי בפרהסיא. דה"ל לשנויי איבעית אימא הא בצנעא הא בפרהסיא איבעית אימא אידי ואידי בפרהסיא וכ"ה במרדכי. א"נ דאי מוקמת ליה למתני' בפרהסיא עדיפא לשון המשנה עד שלא יוציא היינו במזיד בפרהסיא. אבל אי מוקמת למתני' בצנעא קשה מאי שייך שמא יוציא הא נזהר בפרהסיא שלא לחלל שבת וצריך לומר שמא יוציא בצנעא במזיד:

אלמא דאין חילוק בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן. הוכחה זו הוכיח ר"י בתוס' ד"ה כאן. א"כ ודאי קשה מה שכתב רבינו לעיל בסימן י"ג בהשגתו על הר"מ לפרש"י מוכח דצדוקין אין עוברין הא בלא רש"י נמי מוכח מסוגיא דשמעתין דלא משני אידי ואידי בפרהסיא. וי"ל בדוחק שכל כוונת רבינו לעיל להשיג על ר"מ לאפושי גברא דרש"י ור"י ס"ל דסתם צדוקין אין עוברין בפרהסיא. ומהוכחה זו אין ראיה אלא דר"י דייק הכי. אבל רש"י איכא למימר דלא ס"ל הך הוכחה: ה"ג

ועוד דה"ל מחלוקת ואח"כ סתם. ואפי' לגבי עירובין איתא להאי כללא וכמ"ש רבינו בפרק עושין פסין סימן ד':