קרבן נתנאל על עירובין ו

פ'. לרבותא דשמואל פי' הכי אבל לרב אפי' עקום כמין ח' נמי הוי כמפולש כדאיתא להדיא דף ו' ע"ב:

או. וה"ה קורה מהני בעקמומיתו אע"ג דקי"ל כרבא דאמר קורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר וכמ"ש רבינו בפ' זה סי' י' הא מסיק התם דבתוך המבוי יכול להניח את הקורה באלכסון וכ"כ בשו"ע:

ולישנא. דלשון זכר נופל על מבוי כדקתני מבוי שהוא גבוה. אבל אי קאי אעקמימותו הוי ליה למיתני בלשון נקבה:

ולקמן. והתוספות כתבו דכפירש"י משמע בשמעתין מדקאמר אי ביתר מעשר בהא לימא שמואל. הא לרב נמי קשה איך יועיל צורת הפתח ביותר מעשר הא אית ליה לרב צריך למעט. אבל אי אעקמימותו קאי כדפירש"י אתי שפיר הואיל ופתחי המבוי הפתוחים לרה"ר לא הוי יותר מעשרה ע"כ. ורבינו לא הביא ראיה זו. משום דאיכא למדחי דה"ק תורתו כמפולש אם הוא יותר מי' צריך לעשות סתימה עד י' ולא מהני צורת הפתח ואם הוא מפולש עשרה צריך צורת הפתח. ועי' בת"ח שהקשה כמו זה על תוס'.ויש ליישב דא"כ הכי הל"ל אי יותר מעשרה בהא לימא רב אלא ה"ק תורתו כמפולש שצריך סתימה עד עשר ש"מ פירצת המבוי בד' דהא צריך צ"ה:

יש לפרש. דממ"נ צריך לעשות דלתות. והצורה עי' בתוס':

לא רצו. ולכך עשו לו לחי בעקמימותו כדי לטלטל עד שם:

1כמאן. הגירסא עיין ברבינו לקמן סימן ט':

1כל. ואם תאמר אם כן מאי האי דקשי' לעיל ולפי' ר"י אתי' כרב כיון דלרב א"צ תיקון בעקמימותו מ"מ כרב לא אתיא דכל א' מפולש לחבירו כמין ח' וצריך כל א' מהם צ"ה ואמאי קאמר כולהו משתרי בלחי וקורה. וניחא לי ע"פ מה שכתבו תוס' לקמן (עירובין דף י' ע"ב) ד"ה עושה אם שני פתחים פתוחים לר"ה אחד לא מקרי מפולש א"כ שפיר כרב אתי וא"צ א' מהם צ"ה. אבל למה דמסיק רבא דצריך צ"ה לכולהו. בזה כתב רבינו שפיר דאף לפי' ר"י צריך צ"ה כיון דכל א' מפולש לחבירו כמין ח'. ואיירי ששני מבואות רחוקים זה מזה דהוי כמו לא הוי שני פתחים פתוחים לר"ה אחד כמו שהזכירו תוס' מסברא זו. אבל על המקשן א"ל מנ"ל להקשות אימא אתיא כרב והמבואות קטנות תכופים זה לזה. אמנם אחר העיון אי אפשר לתרץ הכי דאף את"ל דהמבואות קטנות תכופים זה לזה. מ"מ שנים החיצונים המה רחוקים ומפולשים כמין ח' ע"כ נראה לומר דרבינו לא ס"ל כשיטת ריצב"א אלא אפי' שני ראשים פתוחים לרה"ר א' מ"מ צריך תיקון בצ"ה וכמ"ש רבינו לקמן סימן י"ב. אלא על המקשן ה"ק מנ"ל להקשות כמאן כשמואל אימא אתיא כרב ואם המה מפולשים לרה"ר אחד לא צריך תיקון צ"ה ואפי' רחוקים זה מזה:

כדי. אע"ג דבמבוי ארוך מיל לא בעינן זולת צ"ה ולחי. שאני התם דאפשר לראות רק דאין חוש ראייתו מגעת לשם. אמנם אם יזדמן אדם שיש לו חוש בתכלית ההטבה יכול לעיין שם משא"כ במבוי עקום דא"א בשום פנים בעולם לראותו. ותו הקשה בת"ח הא אמרי' לקמן (עירובין דף ח') דלרב דמותר להשתמש תחת הקורה וכמ"ש רבינו בסי' י' ההיכרא מלבר לבני רה"ר אבל לבני מבוי לא צריך היכרא. וי"ל דהא דבעינן שיראו בני מבוי צ"ה אין הכוונה משום דבעינן היכרא לבני מבוי. אלא ה"ק דחיישינן דכיון דבני מבוי זה לא רואים רק לחי. והמה יודעים דהוא מפולש מצד אחד א"כ אתי לאחלופי במבוי מפולש גמור כמו כן לא יעשה צ"ה א"נ כיון דאין בני מבוי זה רואים הכשר של בני מבוי אחרת חיישינן שמא קודם שבת יתקלקל הכשר מבוי מצד אחד ובני מבוי אחרת לא ידעו מזה הקלקול באשר שאינם רואים זולת הכשר דידהו ואתי לטלטולי באיסור לכך תקנו צ"ה בעקמימותו:

1דאותו. וזהו דבר שאין לו שחר דהא מפולש משני צדדים ואיזה צד יעדר מהכשרו:

משמע. דהא לא מזכיר בירושלמי שום תיקון בעקמימותו:

מיהו. מכל הללו ראיות דמייתי לעיל מזה:

אע"פ. דהא דקאמר ריש לקיש נותן לחי או קורה היינו במקום צ"ה דקא בעי לר' יוחנן: