קרבן נתנאל על עירובין לה

אפי'. והא דנקט רב הונא שלא אוכל. דבקונם אפי' הכי לא מערבין בה:

מערבין. אבל אסור להשתתף בה כ"ה בטור אבל להרמב"ם אפ' אמר שלא אהנה מותר להשתתף בה כ"כ ב"י בשו"ע סי' שפ"ו. ונראה שלמד כן מדכתב הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין מערבין ומשתתפין בה. ובעירוב יצא אפי' בשלא אהנה ה"ה בשיתוף. גם בפ"ו מהלכות עירובין כתב כל שמותר לערוב מותר להשתתף וכל שאסור להשתתף בו אסור לערב בו והיינו טעמא דס"ל להרמב"ם דשיתוף נמי מצוה היא. מדכתיב ופקדת נוך ולא תחטא. וכ"מ בב"י ס"ס שצ"ד ודלא כמ"ש מ"א שם ס"ק י' שלא כוון אלא בדרך הנאתו. ובמחילת כבודו שגג בזה כשנדר שלא אהנה ודאי על שום הנאה כוון כדאיתא בנדרים. ובהלכות נדרים. ומ"ש רש"י בד"ה קשיא דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאה דהיינו אכילה. אינו אלא באומר ככר זה עלי. ודע

משום. אע"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא קי"ל הלכה כסתם משנה. ה"ק כדי שלא תקשי הלכתא אהלכתא אנו נאמר דבתרי מסכתא אין סדר והוי סתם ואח"כ מחלוקת וכן הראיה מדרב הונא:

והא דתנן.

וקי"ל. וכל היכא דאתמר כללא אף לגבי עירובין אייתינון להאי כללא כמ"ש רבינו בפרק שני סי' ד' אבל בקבר יחידי הלכה כר"י דסבר כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דמנטרא. ועפ"ז ניחא פסק הטור בסי' ת"ט דכהן בבית הקברות אינו עירוב. הא ישראל בבית הקברות. או כהן וקבר יחידי הוי עירוב. וכ"כ הב"ח ודלא כרמב"ם שפסק אפי' ישראל וקבר יחידי אסור לערב דקי"ל כרבנן ניחא ליה דמנטרא דאי איצטריך אכיל ליה והוי קני בית באיסורי הנאה. וכ"פ בשו"ע ותמה אני על הרמ"א שלא הגיה עליו. דהא הר"מ מרוטנבורג ורבינו וטור גם הנמוקי יוסף ואגודה כולם מפרשים פלוגתא דת"ק ור"י בזה אי אהל זרוק הוי אוהל או לא וזה דוקא בכהן ובית הקברות. ע"כ מי שמקיל לא הפסיד דכדאי אלו לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק. כי אנן אשכנזים נגררים אחריהם ובב"י מיישב הטור באופן אחר דהא דמוקי התלמודא דפליגי במנטרא אינו אלא לדחות דלא הוי כתנאי אבל פשטא דמילתא דפליגי אי מצות ליהנות ניתנו. ואנן קי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו לכן הוי עירוב לישראל בבית הקברות אך לכהן אסור דאהל זרוק לאו אהל. כך כוונת הב"י. ובחנם השיג עליו הב"ח בזה ע"ש: ה"ג

כיון. מדקבע רב אשי בתלמודיה:

וכן. דאיירי שלא צוה להשליח כי אם לתרום. אבל הטובת הנאה ישאר להמשלח ע"כ צריך להניח התרומה אצל הכרי ולשון תוס' דלא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום. ורבינו לא הזכיר מזה והיינו וטעמיה דאף אם יסיק בדעתיה שאחר ישמע ויתרום מ"מ לא חשיב בעיניו חששא זו דמהיכי תיתי יבא אחר ויתרום בלי רשות הבעלים. ואף אם תאמר דמשום טובת הנאה ליתן לאוהבו כהן מש"ה יתרום. מ"מ עדיין הבעלים לא יבואו לידי עבירה. כי אם לא ימצא התרומה אצל הכרי סובר המשלח שאינו תרום. אבל התוס' כתבו ז"ל שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום. אינהו מפרשי שנתן השליח טובת הנאה. אך המדת הכרי ידועה להמשלח ועל ידי זה נתוודע לבעלים אם עשה שליח שליחותו. ובענין זה ודאי יש לחוש שמא ישמע אחר ויתרום והבעלים יסברו שהשליח תרם ואתי לידי עבירה ולהכי מסיים תוס' דהוא לא יסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום. דחששא רחוקה הוא. ודע