קרבן נתנאל על עירובין קיח

קמ"ל פרש"י משום דאיהו לא איכפת ליה דליפקו לברא. ובתוס' פרק הזורק (שבת דף ק') ד"ה כחו שהקשו נמי מהך דתולין האי מאן דסחי במיא אהך דהכא. ומה שתירצו דגבי גזוזטרא פעמים שהיא סמוכה לרה"ר מהלכת וגזרו כחו בכרמלית אטו כחו ברה"ר. וצ"ע הך דתולין נמי לגזור פעמים שהנהר סמוכה לרה"ר ונגזור כחו בכרמלית אטו רה"ר. ע"כ צ"ל דתוס' לא מפרשי קמ"ל כפרש"י אלא ה"ק בלישנא בתרא קמ"ל דשרי לשפוך דלא גזרינן כחו בכרמלית אטו רה"ר. וא"כ הך. דתולין לא קשיא מידי דרב יהודה פסק כלישנא בתרא דהכא וכמ"ש הרי"ף ורבינו ועיקר קושיית תוס' מהך דהזורק דהוא מימרא דרבה בר רב הונא גופא אהך דרבה בר רב הונא דהכא ללישנא קמא ודו"ק ועי' בחידושי ריטב"א אח"כ ראיתי בדרכי משה סימן שנ"ז דיש חילוק בין נהר שחוץ לעיר דלא שכיח שיהא רה"ר ולכן לא גזרינן כרמלית אטו רה"ר ע"ש: ה"ג

ומבחוץ צריך לקמור. פרש"י דע"י קמירה העוקה היא מקום פטור וקשה הא בלא"ה העוקה מקום פטור דהא עוקה המחזקת סאתים היא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה כמ"ש הרמב"ם פט"ו מהלכות שבת. וי"ל דפעמים מעלה העוקה רפש וטיט עד שלא תהיה עמוקה ג' והוה כרה"ר וכ"מ בריטב"א וראיתי בד"מ וז"ל ולי נראה טעם הכיסוי משום דאסור לעשות תקלת בור ברה"ר ע"כ וליתא לפירושו שהיה לו למתני אלא שבחוץ צריך לכסות כלישנא דקרא וכ"ה הל' במס' ב"ק. אבל לשון קמור הוא תרגום של עגלות צב אכילו אין מכסה הבור אלא בכיסוי פשתן או עור נמי סגי ומשום תקלת בור צריך לכסות כיסוי מעליא שיוכלו לעבור עליהם שוורים: ה"ג

לא ישפוך על פי הביב. כיון דבגופיה קא שפיך מקלחי להדיא ובכח לרה"ר והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתו ובעי דליפקו כדאמר בגמרא שלא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת. רש"י. הנה מ"ש ובכחו לרה"ר אין הכוונה דהוי כחו ברה"ר דהא ביב מקום פטור הוא ואם זורק ממש מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור פטור הוא לכן אין שייך לגזור כחו משום גופו. אלא ה"ק כיון דשופך על פי הביב יקלח המים לרה"ר והרואה אומר כו': ה"ג

ורשב"ם פי' טעמא דקמירת ביב משום חשדא. הלשון מגומגם הלא טעמא דקמירת ביב דבלא קמור הוי רה"ר נמצא שופך מרה"י לרה"ר וכוונתו טעמא דבעינן קמירת ביב ארבע אמות. אבל בריטב"א מביא בשם הרשב"ם טעמא דקמירת עוקה משום חשדא ע"ש והוא הנכון:

דקי"ל משנת ר"א קב ונקי. לעיל (עירובין דף ס"ב) ואין להקשות א"כ מאי פריך מאי דוחקא דר' זירא לאוקמיה מתני' כראב"י לימא משום דמוקי לה מתני' אליבא דהלכתא דעיקר פירכא הא מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א: ה"ג

מיהו אם הוא מרוצף באבנים מותר דאיבלעי מיא. עיין מה שהקשה מ"א סימן שנ"ז ס"ק ט'. ולק"מ דציר עב הוא. משא"כ מיא קלישא וראוי לבלוע. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי מהא שפסק רמ"א ביו"ד בסי' ר"א סעיף מ"ו בשם רוקח דרצפת אבנים לא מבלעי ועל רמ"א לא קשה מידי הא דלא הגיה ואוסר בסי' שנ"ז. דלישנא דש"ע כעין רצפה של אבנים כמו שכתבו תוס' והך לשון אפשר ליישב דהיינו מעזיבה של טיט ועפר עשוי מרוצף כמו רצפה של אבנים וקרקע כזו מיבלעי שפיר. אבל על רבינו קשה. ודוחק לומר שהמה מחולקים במציאות. ויש לחלק בין רצפת אבנים חלקים קטנים כמו שמרוצף הרחובות וחצירות ויש הרבה עפר בין אבן ואבן לבלוע. ובין רצפת אבנים רחבים כמו שמרוצף חדרים והעליות ועפ"ז מתורצת קושיית מ"א כנ"ל:

אמר רבא מפני. צ"ל אמר רבה דהא רבא אמר מתני קשיתיה לר"ז: ה"ג

פי' שנעשה כשופך לרה"ר. ר"ל דנעשה מחשבתו כי נפיק מיא לרה"ר וכמו שפרש"י: ה"ג

מאי בינייהו איכא בינייהו. נראה מ"ש תוס' מיהו כעין רצפה של אבנים מיבלעי שפיר. הוכחתם מדלא קאמר איכא בינייהו רצפה של אבנים דלרבה שרי ולר"ז אסור: ה"ג

נראה לי דהלכה כר"ז דמתני' דייקא כוותיה. אע"ג דר"ז גופא תרגימנא הברייתא אליבא דרבה ועי' בפ' הניזקין סימן כ"א. דה"ק כיון דרבא שהוא אמורא בתרא מתרץ דברי ר"ז ואומר מתני' קשיתיה: ה"ג

משום דרגילין לשפוך בביב שופכין מאוסים. וכיון שהביב נמאס כבר א"כ לא איכפת ליה אם יבלעו במקומם בביב: ה"ג

ולמאי ניחוש אי משום קלקול חצירו כו'. ולפי' ר"ת ליתא להאי גירסא דחביב קאי ולא שייך קלקול חצירו אפי' בימות החמה. אלא ה"ג למאי ניחוש אי משום שמא יאמרו צינורות של פלוני מקלחות מים כו'. ודקתני במתני' לא ישפוך ע"פ הביב איירי בימות החמה:

אביי קאי אהאי דקאמר בימות הגשמים כו' עד דהא רב נחמן גופא אפי' כור אפי' כוריים. משמע מל' דעוקה מחזיק סאתים נותנין אפי' כור היינו בימות הגשמים דוקא אבל בימות החמה אין נותנים בה אלא סאתים דנהי דלא שייך קלקול חצירו. מ"מ יאמרו צנורו של פלוני מקלח מיא אבל הטור סימן שנ"ז אין מחלק בזה. ונראה דטעמו דאם יש חילוק ה"ל לרב נחמן לחלק בין ימות החמה לימות הגשמים אפילו בעוקה מחזיק סאתים. ומה תאמר צינורו של פלוני מקלח כיון דאין רגיל כ"א בסאתים די צרכו לכל יום ואי שופך יותר ה"ל מילתא דלא שכיחא לא גזרו. וכ"מ בריטב"א סברא זו: ה"ג

בית סאתים לאו דוקא וה"ה טובא. והא דנקט בית סאתים מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום וע"ש בל"מ פט"ו בסופו:

ואמאי נקט במתני' מחזקת סאתים. מהרש"א מוחק תיבת במתני' דהא מתני' בימות החמה איירי ובית סאה אין נותנין בה כל עיקר. אלא ה"ג אמאי נקט מחזקת סאתים. וקאי אדרב נחמן דהל"ל בימות הגשמים אם מחזקת העוקה מסאה ולמעלה נותנין בה כדי מדתה. עוד הקשה מהרש"א דלא איצטרכו להוכיח כן מדברי רב נחמן. כיון דברייתא ערוכה היא דתניא אחת לי עוקה כו' אע"פ שנתמלא מים מע"ש שופכין לתוכו מים בשבת ולק"מ דה"א בברייתא הוי מילתא דלא שכיחא. דרוב ימות השנה עשוי ליבלע הלכך כי לא מכוין שרי לכתחלה וכמו שפרש"י במתני' גבי ביב ד"ה שופכין ואביי דפריך על רבא לקמן מהך ברייתא ס"ל דלא אמרינן הך סברא דלא שכיחא אלא לגבי ביב דיש לו מקום לזוב חוצה. משא"כ גבי עוקה וכדומה שפיר שכיחא וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתין ה"ל לרבינו להוכיח מהך ברייתא. י"ל כיון דאין להוכיח אלא מפירכא דאביי עדיפא טפי להוכיח מרב נחמן גופיה. וגבי דיוטאות דמותרין בעירבו ולא חיישינן לנפישי מיא תי' מהרש"א יפה דהתם לא הוי אלא דין כחו ע"ש: ה"ג

לא כתב כן. שהוא מפרש דברי אביי אעוקה שמחזיק סאתים ועל הרמב"ם קשה טובא דלפירושו צ"ל דרב נחמן בדווקא קאמר עוקה מחזיק סאתים שופכין לתוכו סאתים ולא יותר. א"כ הך ברייתא דלעיל תיובתא לרב נחמן וצ"ע:

לא שנו אלא שלא עירבו. פי' שלא עירבו ביחד אבל אותן שעשו עוקה עירבו לעצמן ואותן שלא עשו עוקה לא עירבו לעצמן כ"ה ברמזים ובטור סי' שע"ז ודבריו תמוהים מאוד ורבים חתרו להושיב על מכונו ואין דבריהם עולים נכוחים למבין כי מה שתי' הב"ח קשה עדיין אם לא עירבו כלל אפילו עשו עוקה נמי אסורין דהא א"א לשפוך המים על הדיוטא. ומה שתי' דהמתני' איירי שעירבו לעצמן אותן שלא עשו עוקה. מלבד שהוא דחוק בדברי הטור על כל זה קשה א"כ אפילו אותן שלא עשו עוקה יהיו מותרין לשפוך אפילו בתוך העוקה דהא הוי רגל המותרת במקומו. ואינם אוסרים זה על זה כמ"ש המ"א שם. ומה שתי' מ"א ע"ש. קשה עדיין אפילו עשו עוקה יהיו אסורין דהא א"א לילך עם המים לדיוטא עליונה כיון דלא עירבו לעצמן. ורוצה להעמיד דבריו מחמת שלא עשו עוקה אפילו לשפוך בבית אסור משום קלקול בית לא ידענא מה תיקן בזה. מ"מ קשה מאי איריא שלא עשו עוקה אפי' עשו עוקה נמי. וכבר תמה בזה הט"ז שם וסוף דבריו ואני בעניי לא ראיתי עד הנה שום יישוב כלל ואולי יש ט"ס וחסרון איזה בבא בטור והנחנו הדבר למי שלבו שלם ואולי יוכל ליישבו עכ"ל. והנה האיר ה' עיני בזה ליישב דברי הטור וזהו דע"כ צ"ל דאותן שעשו עוקה עירבו לעצמן דהא מקצתן עשו עוקה ואותן מותרין משמע כולם מותרים. וא"א לשפוך המים כ"א ע"י דיוטא כמ"ש תוס' ורבינו. ואי לא עירבו לעצמן התחתונים אסורים לטלטל המים ע"י דיוטא העליונה כיון דלא עירבו ואותן שלא עשו עוקה כולם אסורים משום דלא עשו עוקה. ע"כ איירי בדלא עירבו כלל לעצמן. דאי עירבו הוי רגל המותרת במקומו ומותרים לטלטל מאני דבתים בחצר. וליכא להקשות א"כ אפי' עשו נמי. דאם עשו עוקה שאינו לחוש על קלקול חצר א"כ עכ"פ העליון שדר בדיוטא יהיה מותר לשפוך המים ע"י הדיוטא ואמאי קתני כולם אסורים. להכי קתני שלא עשו עוקה ואז אפי' העליון אסור משום קלקול חצר אתא לטלטל מאני דבתים בחצר ודו"ק: ה"ג

לא אסרו חכמים אלא כחו בכרמלית. וקשה דהא בפרק הזורק סימן ב' כתב רבינו להדיא דכחו בכרמלית לא גזרו. ויש לחלק דוקא בספינה לא שכיחא שתהלך ברה"ר. אבל במקום שיוכל לשפוך ברה"ר גזרינן כרמלית אטו רה"ר ולא פלוג כ"כ תוס' לעיל (עירובין דף פ"ח) ד"ה הני ע"ש: 0סליק כיצד משתפין פרק תשיעי ה"ג