קרבן נתנאל על עירובין קח

או לנחתם.מוכר ככרות ודר עמו בחצר. רש"י. וכתב הריטב"א זה אינו נכון דא"כ לכ"ע מעות קונות דהכי אמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ט ע"ב). ולק"מ דרש"י ס"ל כשיטת ר' ירוחם. דוקא כשלוקח דר תחתיו באותו בית אבל באותו חצר לא קנה. והריטב"א אזיל לשיטתו עי' בחו"מ סימן קצ"ח פיסקא ט"ז בב"י תמצא מבואר:

וזיכה גם לזה. וכן לשון הטור. וב"י מגיה שצ"ל זכה ע"י עצמו אבל אם זיכה ע"י אחר הא כתב הטור דמהני ע"ש. וקשה לשבש הספרים וב"ח בסימן שס"ט ס"ק ב' כתב על ב"י ושארי ליה מריה. כי האי וזיכה שכתב רש"י וטור אין פירושו וזיכה ע"י אחר אלא זיכה לו ע"י עצמו שאמר הנחתום הרי אנכי מזכה פת לכל בני החצר שיהא עירוב לכולם וגם לזה שנתן המעה ע"ש ודבריו תמוהים חדא דאין יכול לזכות ע"י עצמו כי איך יהיה הוא הקונה והמקנה. ועוד זיכה מבנין פועל פעולה שיוצא לאחרים ופעולה זו אין יוצא לאחרים ע"כ המחוור כמ"ש בעל תוי"ט והר"מ מלובלין שהביא הב"ח שם. וזהו שזיכה ע"י אחר עם האחרים. שכוונתו היה ליתן מתנת חנם לאחרים שהם לא נתנו לו כלום. מ"מ זה לא נתכוין לזכות לזה בחנם כי אם בעד מעה שנתן לו מ"ה לא זכה זה הנותן מעה. ומה תאמר שזה יזכה לבעל המעה בתורת משיכה כי שלוחו של אדם כמותו. זה ליתא דהא לא עשאהו לשליח גם הוא לא נתכוין להיות שליח למשיכה. אבל אם זיכה ע"י אחר לבדו מהני. כי נתן לו מתנת חנם. ועי' תוי"ט שהאריך הרבה בזה ותורף דבריו קצרתי למבין:

דכיון דמעות אינן קונות לא סמכי' דעתיה דהאי. לשון זה צריך ביאור. וה"ק שלא תאמר מה בכך הן אמת ששניהם יכולים לחזור בו מ"מ עדיין לא חזרו אחד מהם ואמאי לא יהיה עירובו עירוב. ע"ז נותן טעם דהנותן מעות לא סמכי' דעתיה על הנחתום שיניח העירוב בשבילו כיון שכל א' מהם עכ"פ יכול לחזור בו. כי אם שהוא לבדו יקח הככר ממנו ויערב:

כיון דמעות אינן קונות. רצונו עכ"פ כל אחד יכול לחזור א"כ אפי' סמכי' דעתיה שיערב בשבילו מ"מ עדיין הככר אינו שלו דהא יכול לחזור בו א"כ הוה כמערב בפת שאינו שלו:

אי בשתי מבואות איירי. לריב"ל:

ואי נמי במבוי אחד מיירי. היינו לר' יוחנן:

דלא סבירא להו לרבנן כו' דעשאוהו כד' פרקים הללו. הקשה מ"א סימן שס"ט ס"ק א' וק"ק דבחו"מ סימן קצ"ט כתב דהקונה יין לקידוש קנה במעות כיון דצורך מצוה העמידו דבריהם על דין תורה והא עירוב נמי מצוה הוא ואפ"ה אין קונה המעות והניח בצ"ע. ולי לק"מ דקידוש על היין סמכו על הקרא זכור את יום השבת והוי כעין דאורייתא. משא"כ עירובי חצירות. וכן מחלקין תוס' להדיא בפ"ק דשבת דף ל"ד בד"ה ל"ק. בהך מילתא בין עירובי תחומין בין עירובי חצירות ע"ש:

וכה"ג בפ"ק דיו"ט דף ח'. ודומה לזה באהלות פרק ה' משנה ו' שאין הכלים. ובפרה פרק ה' משנה ה' שאין מצילין מיד כלי חרס. ובפ"ב דהוריות משנה ב' שאין ב"ד חייבין ע"ש תוי"ט:

אבל אמר לו ערב לי קנה. פרש"י שליח שווייה וסמכיה דעתיה דקי"ל שליח עושה שליחותו הלכך מערב לדעתיה זהו נכון לפרש"י אבל לפי מה שהשיב רבינו על רש"י לא סגי בהך טעמא דהא מ"מ מעות אינן קונות ומה לי דסמכיה דעתיה. וצ"ל מטעם כמ"ש הרב המגיד שאומר לנחתום ליקח פת מאיש אחר ולערב בשבילו. או כמו שפירש הטור וז"ל אבל אם אמר לו ערב לי קנה עירוב שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא"א להיות לו עירוב אא"כ יזכה לו כמו לאחרים הוי כאילו אמר שיזכה לו כמו לאחרים. והקשה בט"ז ס"ק ב' וקשה לי ממ"ש רבינו בפ"ק דקדושין סימן כ' המשאיל טבעת לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל דאדעתא דהכי מסרו לו כו' ה"נ אם אמר זכה לי נימא שנתכוין בל' שמועיל דמ"ש התם חפץ בקידושין ה"נ חפץ בעירוב עי' בפנים. ולא ידענא מה קא קשיא ליה אי במזכה ליה ע"י אחר. אין הנחתום מכוין לזכות לו כ"א בעד מעה כמ"ש ואי בזיכה לו לבדו באמת קנה העירוב והתוס' דס"ל שאפילו בשזיכה ע"י אחר נמי לא מהני ס"ל דהכא שאני דקפיד דוקא למעבד מצוה בממוניה ולא חפץ לזכות בחנם המצוה וע"כ הוצרך לומר הך סברא מכח קושית רבינו על התוס': ה"ג