קרבן נתנאל על ביצה נו

אבל אם נולד הוא ומומו עמו ביו"ט וראהו החכם מותר. אבל לכתחלה אין מבקרין אותו ביו"ט כרב נחמן. והיינו טעמא כי היכי דלא ליתי לאחלופי בשאר מומין כ"כ הב"ח סימן תצ"ח ס"ק י"ב. ובשו"ת חכם צבי סימן פ"ה אומר הטעם דאין מבקרין אותו לכתחלה משום טלטול ע"ש וליתא כי הרב המגיד כתב טעם זה לגבי בכור שאין רואין מומין ביו"ט. משום איסור טלטול שמא ימצא שזה המום אינו מום קבוע ואסור לשחוט עליו וא"א שלא יטלטלנה וטילטל למפרע דבר מוקצה. ודוקא בכה"ג שלא היה לבהמה חזקת היתר. משא"כ כשנולד הוא ומומו עמו דלית ביה איסור טלטול דהא בהש"מ היה חזי אגב אמו והיה לו חזקת היתר. ושרינן טלטול כמו שאר טריפות שרואין ומטלטלין משום האי טעמא. ותדע דאי שייך איסור טלטול בנולד מומו עמו. א"כ מאיזה טעם אמר רבה בר רב הונא מבקרין אותו ביו"ט לכתחלה ודברי ב"ח עיקר. ובט"ז סימן תצ"ח ס"ק ט' כתב דבר זה יש ללמוד מבכור באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או יבש ביבש ואין רוב בהיתר בעיו"ט ואח"כ נתוסף היתר ביו"ט ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות ביו"ט דהוא ממש כבכור ואסור להורות לחכם בזה ביו"ט ע"כ. ולא ראיתי מעולם רבנן קשישאי דחשו לזה. ואין הנדון דומה לראיה דלפרש"י הטעם משום דהוי כדן את הדין. אין זה אלא בבכור דהוי כדיני ממונות שע"י פסק הדיין מוציא ממון מרשות זה לרשות אחר. ה"נ יוצא הבכור מרשות הקדש לרשות כהן ע"י הוראתו. משא"כ בהוראות איסור והיתר. ואי משום מוקצה הא אתמול מוכן לכלבים היה ומוכן לכלבים מוכן לאדם. וא"א למצוא אלא באיסור בשר בחלב לח בלח שאסורים לכלבים מאתמול בבשר בחלב אמרינן חתיכה נעשה נבילה. וצ"ל שנתוסף היתר ס' פעמים נגד התערובות. א"כ על הרוב הזה אנו דנין וזה היה לו חזקת היתר כנלע"ד עי' ת"ה סימן נ"ד:

ומיסתבר כלישנא בתרא דבשל סופרים הלך אחר המיקל. טעם זה לדעת רבינו. אבל להרי"ף בלאו הכי פוסק בכל מקום הלכה כלישנא בתרא. ועי' בפרק כל הכלים סימן ד' מה שכתבתי לענין איזמל של מילה בשבת שהאריך מהרש"ל סימן ט"ז בזה:

כיון דמסוכנת היא מעיו"ט דעתיה עלויה מאתמול להאכילה לכלבים הלכך שרי לטלטלה לדברי הכל. כן הוא לשון הרי"ף ולדידיה ניחא שפסק שלהי משילין בשבת כר"ש וביו"ט כר' יהודה וא"כ הא דתני במתני' בהמת קדשים הא חולין שרי לטלטולי. לפי מה דקי"ל כר"י ע"כ איירי במסוכנת ובכה"ג ר"י מודה דלא פליגי ר"ש ור"י אלא בב"ח שמתו. אבל רבינו שפסק כר"ש אפילו ביו"ט קשה למה צריך לאוקמא במסוכנת. וכ"ת דס"ל לרבינו כמר בר אמימר משמיה דרבא דמודה ר"ש בב"ח שמתו. דא"כ בסוף מי שהחשיך דפסקו סתמא דמתני' דשרי לחתוך את הנבילה כר"ש לא חלקו במידי. וע"ק למה פסק לחומרא כמר בר אמימר. ה"ל למפסק כמר בריה דרב יוסף דאמר חלוק היה ר"ש אף בב"ח שמתו ובמילי דרבנן אזלינן לקולא והנכון בזה מ"ש הב"ח סימן שי"ד דבלא"ה מקשה שם בב"י לפי מה שפסק רבינו בפ' מי שהחשיך סימן ב' כרב יהודה שיווי אוכלין משוינן מטרח באוכלין לא טרחינן. ואליבא דר"י מסיק שם דף קנ"ה מתני' דתני מחתכין את הנבילה ואת הדלועין. נבילה דומיא דדלועין מה דלועים דאשוני אף נבילה דאשוני. והיכי משכחת לה בבשר פילי. א"נ בגורייתא זוטרא. וקשה על רבינו שהביא המתני' דמחתכין כצורתה ולא כתב הא דשרי לחתך נבילה לכלבים דוקא בנבילה קשה שא"א להם לאכלה בלא חתיכה שאוכלא משוינן. אבל אם היתה רכה מטרח באוכלא לא טרחינן. וצ"ל כיון דפי' שם רבינו סימן ה' דבדלועין תלושים איירי ואשמועינן דשוי אוכלין משוינן דומיא דהכי נבילה איירי בשיווי אוכלין ולא במטרח אוכלין ה"ה סמך רבינו בזה שלא ביאר שם הא דמחתכין במסוכנת איירי דדומיא דדלועין קתני דהיו תלושין מבעו"י דדעתיה עלויה. ה"נ נבילה במסוכנת איירי ודלא כתפארת שמואל בשבת בפרק בתרא ועי' מ"ש בשבת שם סימן ה' ע"ש: